יוצאת לדרך חדשה

התחלתי לקרוא את הספר של ויליאם הארט, על ויפאסאנה – האמנות לחיות.

קריאת הספר היא מטלה לקראת תחילת הלימודים, אבל בינתיים זה לא מרגיש כמו מטלה. אני מאד נהנית. אני עדיין מחפשת את "ספר החיים והמתים הטיבטי" של ריפונצ'ה, הוא אזל מהחנויות ועדיין לא מצאתי אותו גם באתרים של ספרים משומשים.

התחלתי לצאת מן המחלה, למרות שהצינון עדיין כאן.

אתמול אפילו התעמלתי, אמנם רק כשלושת רבעי שעה, אבל היה ממש בסדר.

בשלב זה העפתי את כל הויטמינים פרט לספירולינה ולפרופוליס, נראה מה זה יעשה, אם בכלל.

אני מאד נהנית מהביקור של בני בארץ, ומזמן האיכות שיש לנו ביחד.

אני רואה שהוא דואג. דואג לעתיד שלו ושל חברתו, דואג מה יהיה.

האמת שבצדק הוא דואג. גם ככה קשה היום לצעירים לבנות את החיים שלהם, יותר ממה שהיה קשה לנו. הוסיפו על כך את העובדה ששניהם מוסיקאים, היא קלאסית והוא ג'אז, וזה מוריד עוד יותר את הסיכויים "להצליח". אבל זה בדיוק מה שניסיתי להעביר לו אתמול.

ש"הצלחה" כמו שהוא חושב עליה היא כלכלית בעיקר. ונכון – זה מאד חשוב, אפילו קריטי כדי לחיות ברווחה מינימלית ולהקים משפחה, אבל מה שיש להם – הגשמה, עיסוק במקצוע שמלהיב אותם, שמבטא את האהבה שלהם לעולם וזה לזה, הוא בסיס איתן, הוא משהו שאין להרבה אנשים. ואיכשהו אני מאמינה שכאשר פועלים מתוך הבסיס הזה, מתוך יצירה ואהבה, אבל עם שתי רגליים על הקרקע – בכל זאת ניתן יהיה גם למצוא פרנסה. אולי אני תמימה, אבל כך אני מאמינה.

ואנחנו נעזור כמובן, T כבר חושב על השקעה (וסיוע בניהול העסקי) בקונסרבטוריון או משהו כזה שבו שניהם יוכלו ללמד ולהעסיק מורים לנגינה ולנהל פעילות מוסיקלית חשובה מאין כמוה לילדים ונוער באזור, וגם מבוגרים. והאמת שיש סיכוי שעדיף להם להקים דבר כזה בכלל בחו"ל. בארה"ב או באירופה.

נראה מה יהיה

בינתיים הם שניהם עוד לומדים – היא מסיימת דוקטורט (במוסיקה) והוא בשנה ראשונה של תואר שני. שניהם עובדים גם בהוראת מוסיקה ובהופעות מזדמנות.

בשנה שעברה, לאחר שסיים תואר ראשון, נסע בני לניו יורק לנסות לפתח את הקריירה המוסיקלית שלו. אך הדאגות לפרנסה ולהשרדות גרמו לו להשקיע יותר זמן ואנרגיה בעבודות שאינן קשורות למוסיקה, והוא החל לפקפק בדרכו.

המרחק מחברתו והבידוד מחברים, שרובם לא חיו בניו יורק אבל גם אלה שכן - היו רחוקים ממנו מאד - גרמו לו להתכנס בתוך עצמו ולהתרחק מהמטרה המקורית שלו. בנוסף, הוא השתתף בתחרות יוקרתית בוושינגטון, אך זכה להגיע "רק" לחצי הגמר, ובכך הרגיש שנכשל.

זו היתה שנה קשה עבורו אבל אני מאמינה שהיא היוותה שיעור הכרחי בבית הספר של החיים שלו. 

בזכות מה שהוא עבר באותה שנה, הוא הבין שהוא רוצה להמשיך ללמוד לתואר שני, להתרחב בהשכלתו וניסיונו המוסיקליים גם לכיוונים של עיבוד והלחנה, ולא רק ביצוע והוראה. 

בזכות הבדידות הנוראה הוא הבין שמקומו לצד חברתו, הוא נרשם ללימודים בחזרה בעיר שבה היא חיה ולומדת, והם עברו לגור ביחד.

בזכות ההתרחקות מהמוסיקה, וההשפעה שהיתה לזה עליו, הוא הבין מה מקומה וחשיבותה באמת בחייו. 

ואולי באמת אני תמימה, אבל אני מאמינה שהם יהיו בסדר. שיש להם את מה שצריך כדי לבנות לעצמם חיים טובים ומספקים. שהם בדרך הנכונה.