יוצאת לדרך חדשה

דוד שלי גוסס.

כבר שנה שהוא סובל מפולמונרי פייברוסיס, ניוון ריאות בלתי ניתן לטיפול ובלתי הפיך. בחודשים האחרונים מצבו מתדרדר ועכשיו זה כבר עניין של ימים עד הסוף.

מאד רציתי לנסוע אליו, להיות איתו קצת, לחבק אותו, להיפרד. הוא חי בצפון מערב ארצות הברית, מרחק עשרים ומשהו שעות טיסה.

הוא לא הסכים שאבוא. וגם ילדיו הסבירו לי שאין לו כוח לראות אנשים פרט אליהם ואל אבא שלי, אחיו.

הייתי מאד רוצה להיפרד ממנו אך אני נאלצת לעשות זאת עם עצמי, מרחוק.

ואולי בכל מקרה הפרידה ממנו היא בעיקר עם עצמי, והיתה כך גם לו הייתי נוסעת.

דוד שלי חי בתוכי, בזיכרונות ממנו, בתמונות, בחוויות המשותפות, בכל מה שלמדתי ממנו.

האיש,שנמק כעת על מיטתו, וכבר לא אוכל או שותה, לא קם מהמיטה ויש לו בקושי כמה דקות ערות – הוא כבר לא הדוד שלי.

תוך שנים ספורות בני דודיי מאבדים את שני הוריהם. דודתי, אישתו, חלתה בסרטן הלבלב ונפטרה תוך חודשים ספורים.

מצבו של דודי גם הוא התדרדר יחסית מהר, תוך שנה מאבחון המחלה, כאשר ישנם חולים במחלה זו, שמחזיקים 4-7 שנים במצב הזה.

תוך ימים ספורים הם יהיו יתומים גם מאב.

כל אחד מהם חי בעיר אחרת, שניים מהם בארה"ב ואחד באוסטרליה. אבל הם מאד קרובים זה לזה ואני מקווה שימשיכו להיות בקשר הדוק זה עם זה כפי שהיו עד כה.

אני מקווה שימשיכו את חופשות הקיץ המשותפות, סדרי פסח המשותפים...שילדיהם יכירו זה את זה מקרוב ויפתחו חוויות משותפות, כפי שבני דודיי ואחי ואני פיתחנו לנו בתקופות שהיינו יחד.

גם אנחנו גדלנו רחוק אלה מאלה, פרט לארבע השנים שחיינו בילדותנו בארה"ב באותה עיר.

מאחלת להם נחמה. מאחלת לי נחמה.

אני מאבדת את דודי האהוב.