רופא המשפחה שלח אותי לרופא מומחה למחלות מטאבוליות.
לדעתו עודף המשקל שלי, והעובדה שאני לא מצליחה לרדת במשקל (מעבר למה
שכבר ירדתי בשנה שעברה, וחלק מזה כבר עלה בחזרה), מצריכים בדיקה וטיפול מעמיקים
יותר.
נכון, אני לא מרגישה טוב עם עודף המשקל שלי, אבל לא חשבתי (עד שהוא לא
התייחס לנושא ככה) שאני במצב מסוכן.
בדיקות הדם שלי טובות יחסית, נכון שהסוכר והכולסטרול וגם
הטריגליצרידים גבוליים, אבל זה עדיין לא מצדיק בהלה כזו, לדעתי.
אז גם לדעתו של המומחה למחלות מטאבוליות.
ה-BMI שלי נמוך מ-30, הוא אמר לי. זה אומר שאני בעודף
משקל (overweight) ולא שמנה (obese) כמו שרופא המשפחה טוען.
אז מצד אחד זו הקלה כלשהי. אני בריאה, יחסית, ולא שמנה, יחסית, ואני
באמת חייה באורח חיים בריא, יחסית.
אני מתעמלת 3-4 פעמים בשבוע (כשאני לא חולה), אני פעילה מאד עם
הנכדים, אני אוכלת מאד בריא – תפריט מאוזן שרוב הפחמימות שלו מורכבות מירקות
ופירות ואין בו כמעט שומנים.
אז נכון שמידי פעם אני חוטאת במתוק, וזו באמת האהבה הגדולה שלי.
ברור לי שהכמיהה למתוק, בעיקר לשוקולד, כרוכה גם באיזושהי התנייה
אוטומטית שפיתחתי בילדות...סוג של פיצוי על תסכולים וחסכים...ועל זה אני מנסה לשבת
ולמדוט ולשחרר...אבל בלי קשר, אני באמת באמת אוהבת שוקולד, ונראה לי שמידי פעם
להתענג על זה, אם זה לא בהגזמה או מתוך צורך רגשי עלום, זה לא נורא.
לא ברור לי מדוע בשנה שעבר הצלחתי לרדת יותר מעשרה קילו, ואז לאט לאט
התחלתי להעלות אותם בחזרה. יש לי חשד שהבלימה בירידה והתחלת העלייה קשורים בעבודה
העצמית שהתחלתי לעשות בעקבות "נקודת מפנה". העלייה התחילה בדיוק אז. שני
הקילו הראשונים עלו במהלך הקורס, ומאז לאט לאט עליתי עוד כשלושה. כלומר, ברגע שאני
נוגעת ברבדים הנפשיים העמוקים יותר, הלא מטופלים, מתחילה לחקור אותם ולהכיר אותם
(ואת עצמי) אז מייד מתעוררים מנגנונים אוטומטיים שכביכול מגינים עלי, כמו אכילת
המתוק.
אני מניחה שכאשר אצליח לפוגג את רובם (או אפילו חלקם) העלייה במשקל
תיבלם בהתאמה.
אני מקווה כך לפחות
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
