יוצאת לדרך חדשה

אז קיימתי את "שיחת ההיכרות" הראשונה שלי במסגרת שיעורי הבית בקורס מאמנים

כחלק ממשימות הקורס, עלינו לקיים "שיחת היכרות" כזאת עם כל אחד מבני המשפחה שלנו מדרגה ראשונה.

בני זוג, הורים, ילדים, אחים ואחיות.

אפשר גם גיסים/ות ואפשר - אם רוצים - גם חברים/ות.

ההמלצה היתה ללכת מהקל אל הכבד - להתחיל ממי שנוח איתו ומשתף פעולה, ולהתקדם בהדרגה עד לקשים ביותר.

שיחת ההיכרות היא השיחה שמתקיימת בפעם הראשונה שמאמן נפגש עם המתאמן. 

היא יכולה גם להשתרע על פני יותר ממפגש אחד, כי התשובות לכל שאלה אורכות זמן שונה אצל כל מתאמן.

גם בשיחות עם בני המשפחה אמרו לנו לא להגביל בזמן וניתן להמשיך את השיחה עד תומה, על פני כמה ימים.

סיפרו שהשיא היה שיחת היכרות בת 9 שעות בין אישה לבעלה. השיא ההפוך היה חצי שעה.

את שיחת ההיכרות הראשונה שלי קיימתי עם T, למרות שלא ידעתי אם זה הקל או הכבד.

מצד אחד הוא האדם הכי קרוב אלי בעולם, הכי אוהב אותי, הכי "מרגישה איתו בבית". 

מצד שני הוא לא נוטה "לחפור" (בניגוד לשאר משפחתי, פרט לאחי - שכנראה יהיה הכי קשה) ולא תמיד הגיב לשיתופים שלי

מהקורס באופן שעורר בי רצון להמשיך לשתף. 

כך או כך החלטתי להתחיל איתו, מה גם שיש לנו בימים אלה הרבה זמן פנוי יחד - כאשר אני לא עובדת, העסק הקודם שלו נסגר בימים אלה והעסק החדש עדיין בחיתוליו.

קבענו שנשב אתמול ואמרתי לו להודיע לי כאשר הוא מוכן. לא התכוונתי להזכיר לו, ואמרתי לעצמי שאם הזמן יעבור ולא נספיק (כי לקחנו אתמול את הנכדים מהגן כבכל יום רביעי) אז בערב אקבע איתו מחדש ליום אחר.

אבל בלי שאצטרך לומר דבר, הוא הגיע לסלון בצהריים, התיישב (עם אוכל, ועם הפלאפון) ואמר : אני מוכן.

בהתחלה היה נראה שיילך קשה. השאלה הראשונה היא "מה שלומך, איך אתה מרגיש?" וכמו שיש כאלה שיכולים לענות על השאלה הזאת במשך כמה שעות, T ענה "בסדר גמור" ולשאלתי אם יש עוד משהו שהוא רוצה לומר בנושא שלומו, הוא ענה שלא, זה הכל.

אבל אחר כך זה התחיל לזרום.

שאלות כמו

מה הציפיות שלך ממני כאשתך?

מה חשוב לך בחיים?

מה למדת על עצמך בשנה האחרונה?

על מה אתה גאה?

מי האנשים שתפנה אליהם ראשונים בעת הצורך, על מי אתה סומך? מה התכונות שגורמות לך לפנות דווקא אליהם?

מי נותן לך השראה ובזכות אילו תכונות?

ועוד - עשו את שלהן.

המורה שלי מספרת שאנשים לומדים להכיר דברים חדשים בקרוביהם בעקבות השיחה הזאת.

למרות שחלק גדול מהדברים ש-T סיפר הכרתי, עדיין היו דברים חדשים או דברים שידעתי אבל אף פעם לא דיברנו עליהם.

היה מרתק.

הצלחתי פחות או יותר לעשות את שיקוף הנדרש (לעיתים חזרה על הנאמר לצורך הבהירות ולעיתים חידוד או תמצות משהו ספציפי או שאלת שאלת הבהרה), ובעיקר הקשבתי. הקשבתי המון.

צודקת המורה שלי שאנשים פשוט צריכים שיקשיבו להם.

שמתי לב לתחושות שלי במהלך השיחה. לנשימות שלי. לא היתה התרגשות מיוחדת או לחץ. חשבתי שאהיה אך לא הייתי בלחץ.

מה שכן הרגשתי הוא שמאז אנחנו עוד יותר קרובים. זה מוזר כי אנחנו מאד מאד קרובים. אבל כמו שיש את ה"הקשבה עד הסוף ועוד קצת" נוצר אצלנו "המון המון קרבה ועוד קצת". ורק בגלל זה כבר היה שווה להתחיל עם T.

כאשר בתי שאלה אותו איך היתה השיחה הוא אמר "בסדר גמור, אמא היתה מאד מנומסת" מה שגרם לי להתפקע מצחוק.

אחרי הצהריים אספנו את הנכדים מהגן...טוב, זה כבר יהיה פוסט אחר.

והיום עשיתי שיחת הכנה למישהי מהקורס לקראת שיחת היכרות שלה עם הבת שלה. אבל גם זה כבר יהיה פוסט אחר.

סופשבוע נעים