יוצאת לדרך חדשה

כבר באימון הראשון הראשון שלי אי אז בשנת 2005, הבנתי שאחד הדברים שאני עושה הכל כדי להימנע מהם זו אכזבה.

למשל, כאשר רציתי לכתוב חזון, בפעם הראשונה, ולא ממש הצלחתי. ואז הבנתי שאני בכלל לא מסתכלת קדימה. לא מתכננת.

לא ממש. לא מעבר לימים הקרובים, מכסימום לשבועות הקרובים.....ורק במקרה של נסיעה או אירוע אז חודשיים-שלושה מראש. זהו. לא מעבר לכך.

כי נכון, הבנתי שדברים קורים, בין אם מתכננים ובין אם לא, ולכן אין טעם לתכנן.

מה זאת אומרת אין טעם?

אז מתכננים, ולפעמים זה מסתדר ולפעמים לא. בגלל זה לא לתכנן?

לא הגיוני.

ואז, כבר אז, ועוד כמה וכמה פעמים מאז - הגעתי להבנה (לתובנה, כמו שאומרים באימון) שאני מפחדת להתאכזב.

אז לא אז ולא מאז - לא הצלחתי לשים את האצבע על.....מה יקרה אם אתאכזב? מה כל כך מפחיד באכזבה? 

אז היום באימון האישי שלי, טעמתי לרגע מה זו אכזבה עבורי, מה זה עושה לי, מאיפה זה בא, ומה זה עושה לסביבה שלי.

זה התחיל מאנקדוטה בנלית לגמרי, תמונה ביתית אופיינית.....

אני באה הביתה מהלימודים, עייפה (פיסית), תשושה (נפשית - בעיקר מהחוויה של לצפות באימון לדוגמא שמישהי ממשתתפות הקורס התנדבה לעבור - לא זוכרת אם סיפרתי על זה, אבל יש שם סיפור חיים קשה) ובעיקר: רעבה. וכשאני רעבה, אני מסוכנת.

הגעתי הביתה באותו אחר צהריים, וניחוחות של בישול היו באוויר: T בישל כאשר לא הייתי בבית, ושמחתי מאד שהנה יש לי כבר אוכל מוכן, בזכותו, ואוכל להתיישב לי עם צלחת לידו בסלון ולשוחח על יומי ועל יומו.

משנכנסתי למטבח התפעלתי מזה שהוא גם שטף את כל הכלים, את הסירים בהם השתמש - זה לא טריוויאלי, למישהו שהיה שף כל השנים, והיה רגיל שיש עובד ניקיון ששוטף ומנקה אחריו - לבשל בבית וגם לשטוף כלים. בקיצור - הכוונות היו טובות. מעולות אפילו. אני מעזה להניח שהוא גם היה מאד מאד מרוצה מעצמו.

אז לפני שלקחתי לי אוכל, החלטתי לפנות את הסירים השטופים שעמדו הפוכים על השיש (טוב, אבן קיסר - אבל כולם קוראים לזה שיש, לא?) - כי בכל זאת יש לי קצת OCD ואני אוהבת לסיים מטלות לפני הנאות (במקרה זה, סידור כלים לפני אכילה). 

הרמתי סיר אחד ו....הוא היה שמנוני ואפילו עם לכלוך גס בחלקו הפנימי....ועוד סיר שמנוני....ומתחת לסירים "השטופים", כל השיש היה מלוכלך, והיו עליו שאריות של אריזות ריקות של גבינות וחומרים ש-T השתמש בהן במהלך הבישול....

ומשהו בתוכי עשה "קליק" - מן רפלקס מותנה, קמאי כזה, לא קשור לאמפי היום-יומית....משהו קדום כזה....וחטפתי את הקריזה. 

והוצאתי את זה כמובן עליו. 

"עדיף שלא תשטוף כלים אם ככה אתה מתכוון לעשות את זה" או משהו דומה. לא זוכרת במדויק. 

"מה? למה?" הוא באמת לא הבין על מה אני מדברת. 

"עדיף שתשאיר לי את הכל מלוכלך בכיור, אני כבר אשטוף"....

משהו גרם לו לא להגיב בכלל. יותר מזה, הוא לא נסחף בתגובה האוטומטית שלי, ואחרי ששטפתי את הכלים מחדש, ואת השיש ,וזרקתי את העטיפות והבאתי את המטבח למצב שבו רציתי אותו (כן, יש לי שריטות בתחום הזה, והרבה!), לקחתי אוכל והתיישבתי לידו בסלון, והוא (כאילו לא קרה כלום לפני רגע) שאל אותי איך היה בקורס. 

צל"ש ל-T..... כמובן.

אבל מה שמעסיק אותי זה....הרגע הזה. הקליק הזה, שהתרחש בי כאשר גיליתי שמה שחשבתי (שהמטבח נקי אחרי הבישולים) לא היה קיים במציאות.

הפער. הפער הזה.....בין הרצוי למצוי.

אכזבה.

אוקיי, אז התאכזבתי, אז מה? בקטנה, לא? 

אבל מה שהבנתי מהתקרית הקטנה הזאת, הוא שאני מגיבה בדיוק כמו אבא שלי!

כל הילדות שלי מאופיינת על ידי הדריכות הזאת, החשש הזה שיקרה משהו שירגיז את אבא שלי ויצית את הכעס הנורא שלו, ללא פרופורציה וללא הודעה מוקדמת. הוא אף פעם לא היה צפוי, הכעס שלו, ואף פעם לא עקבי. ותמיד מחוץ לכל פרופורציה.

כל ילדותי ונערותי פחדתי מזה וגדלתי בצילן של ההתפרצויות הבלתי צפויות המפחידות האלה, וכל בגרותי כעסתי עליהן (ועליו - בגללן). והנה גיליתי שיש בי בדיוק את אותה התגובה. גם אני חסרת פרופורציה, גם אני לא עקבית, גם אני בלתי צפויה, גם T צריך להיות דרוך לידי, שמא משהו יצית בי את הכעס הזה........

והכעס הזה ניצת על ידי אכזבה.

כי לו הייתי מגיעה הביתה לכיור מלא כלים מלוכלכים ושיש מלוכלך, וניחוחות של בישול נהדרים בבית....לא הייתי מתאכזבת ולא הייתי מתעצבנת, כי הנה הוא עשה את שלו : בישל אוכל טעים, ואני אמונה על הניקיון. יש שוויון. שיתוף. כל אחד עושה את תפקידו. לא היתה מתרחשת כאן אכזבה.

האכזבה (והכעס שהיא הציתה) נגרמה ממראית העין שהכל נקי ושטוף.....אבל בפועל הוא לא!

אז מה קורה כאן בעצם? האם אני אומרת ל-T שהוא אחראי לא לאכזב אותי? הרי היחידה שאחראית עלי זו אני. זה כלל לא קשור אליו.

הוא מבחינתו עשה את שלו כדי לשמח אותי: בישל, וגם ניקה אחריו....למיטב הבנתו......

כדי שלא נפספס כאן את הפואנטה אומר שוב: מה שגיליתי היום על עצמי הוא פריצת דרך, לא פחות ולא יותר.

יש בי דמיון לאבא שלי. בתחום שבו סבלתי ממנו הכי הרבה בילדותי, וכעסתי עליו הכי הרבה בבגרותי. בתחום שבו יש לי אפס סובלנות להתנהגות של אבא שלי. וגיליתי שגם בי יש את זה. זה היה מזעזע.

אבל גם מרפא.

כי אם אני מבינה ומקבלת שאני דומה לאבא שלי, אז יש לי סיכוי לעשות טרנספורמציה, להשתנות......

ויש לי סיכוי להבין מדוע כל כך חשוב לי להימנע מאכזבות, קטנות כגדולות.

כי אכזבות, מניסיון החיים שלי, עלולות להצית התפרצויות זעם חסרות תכלית, סיבה או פרופורציה. 

ופוגעות בי ובסובבים אותי.

אבל עכשיו שאני מודעת לכך, ייתכן שאוכל לשחרר את זה.....