יוצאת לדרך חדשה

נושאים שעולים באימון, ומחוצה לו.

אפילו כאשר אנחנו עובדים בקבוצות בכיתה, מתרגלים אלה על אלה....בפועל מתרחש שם אימון. ממש.

ולפעמים אני ממשיכה את העבודה שהתחילה בכיתה, אצל ג', המאמן המדהים שלי. 

בשבוע שעבר, למשל, זה התחיל ממכתב. מכתב שהתבקשנו לכתוב למישהו בחיינו. זה יכול להיות מישהו חי או מת, אהוב או שנוא....כל אחד.

זה רק היה צריך להכיל 4 משפטים: 

- סלח/י לי ...

- אני סולח/ת לך....

- אני אוהב/ת אותך

- תודה..

ואם זה מישהו שכבר אינו בין החיים יש להוסיף משפט "הייה שלום.."

וגם אם לא סלחנו או לא אוהבים....צריך לשלב את המשפטים האלה איכשהו.

למשל..."הלוואי שיכולתי לומר לך שאני סולחת לך" או "הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר שאני אוהבת אותך"

ולמרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לכתוב את המכתב לדוד שלי שנפטר לפני כמה חודשים (ועוד אעשה זאת)

פתאום נכנסה לי לראש ר' והבנתי שאני כותבת לה. 

ואז היא עלתה לי גם בתרגול אימון שעשינו בקבוצות (ואחד מחברי הקבוצה אימן אותי).

ואז היא עלתה גם באימון אצל ג', המאמן שלי.

ותוך כדי האימון על ר' - פתאם עלה בי זיכרון - של מערכת יחסים אחרת, בילדות הרחוקה - יחסים דומים מבחינה האחיזה שהיתה להם עלי.

ופתאם עלה כל כך הרבה כאב והבכי התפרץ כאילו משום מקום. 

לא דמעה, לא מחנק בגרון - בכי מטלטל שיצא ממני ללא שליטה - ואפילו לא עבר דרך הראש. לא חשבתי על כלום. לא היה לי מה לומר.

רק לבכות ולהיות בתוך הכאב הזה....

מעולם לא דיברתי על מערכת היחסים ההיא מהילדות.

ואפילו לא התכוונתי להתעסק באימון הנוכחי במערכת היחסים עם ר'. 

אבל דברים עולים מעצמם - כאשר מאפשרים להם.

ואז ביום ששי בערב שוב התמודדתי עם דברים שעולים לי בגוף כאשר אני מדברת עם אבא שלי.

לכאורה אינטראקציה פשוטה וסתמית.

ארוחת הערב כבר היתה מוכנה, השולחן היה ערוך, הארגזים עם הצעצועים של הנכדים מוכנים בסלון....אבל עוד היה מוקדם ובתי ומשפחתה התמהמהו להגיע, אז התקשרתי בסקייפ להורי.

לא היתה תשובה, והתיישבתי לצפות בינתיים בטלוויזיה....

ואז אבא שלי התקשר.

"מה נשמע חמודה? לא יודע איך פספסתי את הצלצול שלך. גם אחיך ד' התקשר בסקייפ ולא שמענו את הצלצול שלו. מאד מוזר.

אז ניסיתי עכשיו לחזור אל ד' אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים"

אוקיי. סבבה. בינתיים הכל טוב.

ואז תוך כדי שיחה, מתברר שאחי מנסה לחזור אליהם בסקייפ....

אבא שלי בטון לחוץ :

"אה, אני רואה שד' מתקשר בסקייפ, אז אני עובר אליו " וזהו, נעלם לי מהסקייפ. מהרגע להרגע.

אוקיי, מה קורה לי בגוף? 

מה זה הצל הזה, הענן הזה שמתסובב לי בבטן? זה לא ממש גוש, כבר לא - אחרי כל כך הרבה שנים - אבל זה משהו. עדיין.

כן כן, ברור שמרגע שאחי נולד ועד היום הזה אבא שלי מעדיף אותו, שם אותו במקום ראשון....אני יודעת את זה ומודעת לזה שנים.

ויותר מזה - לאחרונה שמתי לב שגם לבנות של אחי יש אצלו בתודעה איזושהי עדיפות, משום מה, על הילדים שלי.

הוא יכול להיות באמצע שיחת סקייפ עם הבן שלי, למשל, ואז האחיינית שלי מתקשרת אליו במקרה - והוא מנפנף את בני תוך שנייה ללא התלבטות וללא מחשבה נוספת. רגע - לא יכולת לומר לה "אני בסקייפ עם הנכד שלי, כבר חוזר אלייך"?

וכנ"ל לגביי....

אבל לא, הוא לא אמר "אני אגיד לאחיך שאני בשיחה איתך ושאני כבר חוזר אליו"

לא

הוא אמר לי שהנה אחי מתקשר אז זהו....ועבר אליו!

וכן, אני כבר ילדה גדולה. ואני עושה הרבה עבודת ניקיון על העניין הזה. אבל זה עוד שם. לא התנקה לגמרי.

מודה.

הרי אותו אני לא אשנה. לא אנסה אפילו.

אבל אצלי יש עוד עבודה.

יש עוד הרבה על מה להתאמן.....