יוצאת לדרך חדשה

השבוע ערכתי סוף סוף שיחת היכרות לחברה שלי כ', אשתו של השותף של T. 

ניסיתי לקבוע איתה כמה פעמים ובכל פעם זה לא הסתדר, ופעם אחת קבענו אבל כשהיא הגיעה היא לא היתה פנויה לזה בכלל, וגם היתה קצרה בזמן.

עשיתי 2 שיחות הכנה (clearway) לקראת השיחה איתה - בעיקר כי היא באמת עדיין מתאוששת מהטראומה של מחלת בתה בשנה שעברה, ולא ממש חזרה לעצמה - מי יודע איך ומתי זה יקרה. 

חששתי קצת שגם הפעם היא לא באמת תהיה כאן איתי, בשיחה, אבל הופתעתי לטובה. היתה שיחה מצוינת, שגם הבהירה לי הרבה דברים לגבי החברות ביננו, שהתחילה והתבססה בעיקר על הקשר בין הבעלים שלנו, אבל התפתחה ופרחה לה גם בין שתינו באופן בלתי קשור. 

וזאת למרות שאנחנו כל כך שונות ויש ביננו הפרש גיל עצום (12 שנים). 

השיחה היתה טובה וכנה ופתוחה ואוהבת - בדיוק כמו שרציתי שהיא תהיה - ושוב למדתי עוד משהו עליה, וגם היא על עצמה: היא הבינה שהיא באמת רוצה להתחיל לטפל בעצמה עכשיו, אחרי שבמהלך השנה וחצי האחרונות היא נמנעה מכך. היא הבינה כמה זה חסר לה וכמה היא כבר מוכנה לזה.

יותר מזה לא יכולתי לבקש.

ובנוסף...

אתמול פגשתי בקאנטרי חברת ילדות. חברת נערות, יותר נכון. 

חברה מהתיכון, שהיתה החברה הכי טובה שלי (אז לא קראנו לזה BFF) במהלך כל י"א-י"ב. 

מ' היתה חברה איתה יכלתי לדבר על הכל, והיא איתי.

היינו שונות מאד אבל גם דומות בהמון היבטים. ושתינו כתבנו. וקראנו, ספרות ושירה. וכתבנו. זה מאד חיבר ביננו. 

כמעט לא היו מחסומים ביננו, כמעט לא היו מגננות. בעיקר לא היתה שיפוטיות. היתה חמלה. היתה אכפתיות ואהבה אמיתית.

בכיתה היינו מתכתבות, אבל כדי שהמורים לא ישימו לב - עשינו זאת במחברת. לא בפתקים (פתקים, זוכרים? היום יש סמארטפון...)

ושתינו שמרנו את המחברות. יש לנו אותן עד היום.

והמשכנו להיות חברות גם במהלך השירות הצבאי ואחריו.

היא היתה בחיל האוויר ואני הייתי בממר"מ והייתי חתומה קבע. אז אני נשארתי בצבא והיא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. 

פסיכולוגיה. מה שאני רציתי ללמוד....

והיה איזה פער של כמה שנים בקשר בינינו... אבל אז היא ובעלה עברו לגור באותה עיר שאנחנו גרנו, והקשר בין שתינו חודש. 

המשכנו להיות חברות טובות גם כשנולדו לנו הילדים  - ועוד כמה שנים אחרי כן.

הבן שלי צעיר מבנה הבכור ב-3 חודשים ואז נולד לה עוד בן. 

ואז.....הם עזבו את העיר ועברו ליישוב קטן לא רחוק מאיפה שאני גרה עכשיו...והקשר התנדף לו.

לא יודעת אפילו איך ולמה.

בכל פעם שנפגשנו שמחנו מאד להיפגש, אבל לא היה לזה המשך.

נולדו להם עוד שתי בנות אחרי שני הבנים שהכרתי. 

ביום הולדתי ה-50, כאשר T הפתיע אותי במסיבה גדולה וטרח וחיפש חברים וחברות שלי מכל הזמנים - הוא לא הצליח למצוא אותם, משום מה.

והצטער על כך מאד.

ואז כמה חודשים אחרי כן - לקראת יום הולדתה ה-50 - בעלה כן הצליח למצוא אותי. והזמין אותנו למסיבת הפתעה שערך לכבודה אצלם בבית.

מעבר לכיף של ההפתעה והחגיגה, היה ממש טוב להיפגש שוב - גם איתה וגם עם שאר החברים והחברות שהוזמנו למסיבה. זו היתה מעין פגישת מחזור....

ושוב ניתק הקשר.

וגם כשעברנו לגור פה, ממש מעבר לפינה מהם - לא ניסיתי ליצור קשר. וגם היא לא.

והנה היום, במקום שבו לא ציפיתי לראות אותה, נפגשנו. 

אני הייתי אחרי אימון ואחרי מקלחת, והיא הגיעה לשם בכלל לבדוק אם כדאי לה לעשות מנוי. ונפגשנו.

ושתינו כל כך שמחנו על המקריות הזאת. 

והחלטנו שהפעם נצליח, והפעם תהיה המשכיות ונתחיל להיפגש שוב.

מקווה מאד. נראה לי שזה זמן מתאים מאד עבור שתינו. ונכון שגדלנו (הזדקנו) ונכון שהשתנינו - אבל לפחות מהשיחה הקצרה היום בקאנטרי, 

נראה לי שאנחנו עדיין משדרות על אותו התדר.

איזה כיף לי השבוע. גם התקרבתי עוד יותר לחברה קרובה, וגם מצאתי חברה אבודה.