יוצאת לדרך חדשה

כביכול - המלחמה השתיקה את המוזה

ועכשיו - דילגתי לעצמי על יותר מדי רגעים

זוכרת שגם בילדותי היו תקופות בהן פתאום לא כתבתי ביומן....אבל תמיד חזרתי לזה.

נדמה לי שאז הייתי עושה מן תקציר....מה היה ומה עשיתי מאז שכתבתי לאחרונה

להשלים את החסר עבור עצמי? הרי אף אחד לא קרא (ולא היה מיועד לקרוא) את יומני חוץ ממני

וזאת עוד בעייה:

התחלתי להיות מודעת מדי לקהילת קוראיי (המדהימים והאהובים) ואולי אני כבר פתאום לא מספיק אנונימית עבור עצמי בבלוג הזה...

לא יודעת בדיוק על מה זה משפיע ואיפה זה מפריע לי....אולי אבין תוך כדי כתיבה

המלחמה הזאת עוררה בי כל מיני רגשות שכבר היו רדומים

בעיקר את המודעות לכך שאי אפשר באמת לשבת באי הקטן שלי בחיק משפחתי ולהתעלם ממה שקורה בחוץ

ואת הפטריוטיות שלי, שתמיד היתה מובנת מאליה אבל לא נהגתה בדרך כלל בראש חוצות

לא ימניות לאומנית חלילה, לא שמאלנות ....פשוט אהבת העם והמולדת, על כל מה שמעצבן וכל מה שיפה בהם.

אהבת חינם.

סולידריות - עם החיילים ומשפחותיהם, עם תושבי הדרום או הספר באשר הוא (היום זה דרום, קודם היה צפון....כאשר הייתי קטנה זה היה כולם)...

כשאני חושבת על הפלשתינים בכלל ותושבי עזה בפרט אני שמה לב שיש בי רחמים ורצון שמצבם יהיה יותר טוב, הרבה הרבה יותר טוב ממה שהוא - אבל אין בי חמלה

וזה מטריד אותי. רחמים כן, חמלה לא.

זה מרמז לי שאני לא מצליחה לראות אותם כגדולים ויכולים, כפי שאני הייתי רוצה לראות את כל בני האדם באשר הם.

אני מנסה , ברוח הלימודים שלי, לומר לעצמי שה"יש" שיש להם הוא איכשהו תוצרת עצמית שלהם. יודעת איפשהו שזה נכון. לא מצליחה להבין את הראש של אנשים שזה ה"יש" שלהם.

מרימה מעט את הראש (וירטואלית) ומתבוננת על כלל מדינות ערב וכמה מדינות איסלם בתוכן - וחושבת לעצמי שבחיים לא הייתי רוצה לחיות באחת מהן. לא בתור ערבייה ולא בתור זרה. 

אז מה אני אומרת בעצם? שום דבר. כנראה שאין לי עוד מה להגיד לעצמי בנושא זה.

בחודש הזה שבו לא כתבתי (חודש? יותר?) הייתי הרבה עם הנכדים. הם היו חולים פעמיים בתפוקה הזאת ויצא לי לי לטפל בהם יותר מהרגיל.

הם כל כך מתוקים שאפשר להתפקע. כל סנטימטר שנוסף להם פשוט מוסיף להם עוד מתיקות. וחוכמה.

הם כל כך חכמים. ויודעים מה הם רוצים. ויודעים לאהוב. 

בחודש הזה שבו לא כתבתי אימנתי. יש לי 3 מתאמנות. אולי יש לי יותר....כי מישהי התחילה ולא ברור אם היא תבחר להמשיך. אבל שלוש מתאמנות ממשיכות לבוא....ולאט לאט אני נכנסת לעניין הזה של האימון. חודש שלם של אימון בלי הדרכה. בלי ליווי. רק עכשיו התחיל שלב המנטורינג והמשך הלימודים....ואני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. אני לא מרגישה שאני מצליחה ליישם את השיטה כמו שצריך. 

רק חלק ממנה. החלק שכנראה הכי קל לי ליישם. ההקשבה. השאלות - לעיתים נוקבות. החשיפה לעקרונות של השיטה. אבל לא מספיק מתייחסת לגוף. לנשימה. שלהן. שלי. 

במהלך החודש הזה יכולתי דווקא לבקש מנטורינג - בטלפון או במייל. ולא עשיתי זאת. רק במפגש האימון האישי שלי עם המאמן שלי  עשיתי זאת....זה כביכול היה "על חשבון" האימון שלי אבל בפועל מנטורינג זה אימון לכל דבר. זו היתה שיחה טרנספורמטיבית לחלוטין. למרות שהטריגר כביכול היה התייעצות לגבי אופן האימון שלי.....

בחודש הזה שבו לא כתבתי בני וחברתו הודיעו לנו שהם מתחתנים בחורף. הם יגיעו ארצה במהלך חופשת הסמסטר שלהם, יתחתנו ויחזרו לבוסטון. הבשורה הנהדרת הזאת באה לנו באמצע המלחמה, באמצע החללים, באמצע האזעקות - והיתה כמו אוויר לנשימה. אושר גדול, אור גדול בתוך החשיכה. 

ועכשיו אנחנו עסוקים בלוגיסטיקה של ארגון החתונה עבורם. 

בחודש הזה שבו לא כתבתי הורי הגיעו ארצה לביקור של חודש, כרגע הם מתארחים אצל אחי ובשבוע הבא יעברו אלינו. 

ואני ממש מרגישה איך אני קוצרת את הפירות שנטעתי בכל החודשים האלה כאשר התאמנתי על היחסים שלי עם אבא. 

משהו זז. משהו השתנה. לטובה. לחמלה. לסובלנות....

ובשבוע שעבר חזרנו ללימודים ואני ממש ממש שמחה להיות שם שוב. מחר יום לימודים נוסף.

אז הנה הצלחתי בכל זאת לכתוב סיכום של מה שעבר עלי בזמן שלא הצלחתי לכתוב. 

ונזכרתי למה אני כותבת. לעצמי. לתעד ולהתבונן במה שאני עוברת ובמה שאני חושבת ומרגישה. 

וכמו ביומן ילדותי ונעוריי......לפעמים אכתוב הרבה ולפעמים מעט. אבל זה לא משנה כי ביחסים שלי  אין התחשבנויות. 

וגם אם נפגשים אחרי זמן רב אפשר להמשיך מאיפה שהפסקנו. על אחת כמה וכמה ביחסים שלי עם עצמי.....