יוצאת לדרך חדשה

יש לי כבר 3 מתאמנות, ובשבוע הקרוב מתחילים עוד 2. 

כולם הופנו אלי על ידי הקהילה, כלומר: עמיתי וחברי ללימודים. 

זה מדהים בעיני. האמון שהם נותנים בי. קשה לי לעכל את זה. איך הם יודעים אם אני מספיק טובה עבור החברים שלהם, האחים שלהם, השכנים שלהם? 

אני כל הזמן מתחבטת עם עצמי לגבי איכות האימון שאני נותנת.

כל כך שמחה שהקורס ממשיך, שאקבל הדרכה וליווי. כל כך זקוקה לזה. 

השבוע באימון שלי אצל המאמן שלי העליתי שוב את הדאגות שלי. 

אני לא מספיק "סאטית", אני טוענת. מלשון "סאטיה", זו שיטת האימון שלמדתי, מבית נטלי בן דוד, בית ספר אימושיין להוויה, הקשבה וטרנספורמציה. 

"למה את מתכוונת?" הוא שואל. 

אני יודעת למה אני מתכוונת.

נכון, אני אומרת לו. אני מקשיבה. אני משקפת. אני שואלת שאלות, לעיתים נוקבות.

הוא צוחק. "לא אמרת כלום, את מאמנת לגמרי!"

ואני מקשה. "אני לא מספיק עובדת עם הגוף, עם הנשימה. המתאמנות שלי לא מספיק מחוברות לגוף, לתחושות. לא מצליחה לבצע את תהליך הפירוק וההבנייה"....אני דואגת שהן לא מקבלות את רמת האימון שמגיע להן.

ואני גם דואגת שאני לא משתמשת מספיק בכל רמות ההקשבה. לא את כולן אני מבינה עד הסוף.

"מה למשל?" הוא מבקש לדעת.

"למשל רמה 6" אני אומרת.

רמת הקשבה 6 היא רמת ההקשבה למחויבות ולדאגה שברקע.

היא מבטאת את הקונפליקט או את הפער שבין המחויבות המובנית של האדם להרמוניה, רווחה ושקט נפשי שמקורה בתודעה, לבין הדאגה שאוחזת בגוף.

לפי רמה 6 אנחנו תמיד בקונפליקט פנימי בו אנחנו רוצים ולא רוצים את מה שיש לנו. יש לנו מחויבות עמוקה ועם זאת דאגה עמוקה כלפי אותו הדבר.

המאמן שלי הזכיר לי את זה, וראה שמשהו קורה לי בגוף. הוא הפנה אותי כמובן לתחושות ותיארתי קוצר נשימה, מן גוש לא ברור שישב בחזה וטיפס לכיוון הגרון, שחסם חלק מהאוויר בעת שאיפה ובעיקר בעת הנשיפה.

הוא ביקש שאתרכז בתחושות....עצמתי עיניים ופשוט נשמתי איך שיכלתי, דרך אותו גוש.

הוא ביקש שאתאר את הגודל של הגוש, הצורה, הצבע....

ואז הוא שאל אם עולה לי זיכרון.

זה הקטע שתמיד מפתיע אותי. זה גם הקטע שתמיד מפחיד אותי עם המתאמנות, "יעלה להן זיכרון? לא יעלה? מה אעשה אם לא יעלה?" וזו בדיוק הדאגה שלי.....

הרבה פעמים עולים לי זכרונות כאילו לא קשורים.

פתאום זכרתי את עצמי בת 7, בקרית יובל עם אבא שלי שקנה לי אופניים ליום ההולדת.

רק שאבא שלי, כמו אבא שלי, קנה לי אופניים בגודל של מבוגר, ועוד עם רמה (אופניים של בנים). 

סביר להניח שאצלו בראש (שאמנם הראה נדיבות יוצאת דופן בקנייה הזאת) היה ברור שזו רכישה חד פעמית שתספיק לי לכל החיים ואולי גם תשמש את אחי התינוק יום אחד....

ברור שלא יכלתי לעלות לבד על האופניים וגם לא לרדת מהם לבד, והמעצורים (שהיו רק על הידיות) היו לי קשים מדי ללחיצה, והדרך היחידה שהצלחתי לרכב (בקושי הגעתי לדוושות) היתה כאשר הוא אוחז באופניים ורץ יחד איתי (אחלה כושר בשבילו אבל חסר תועלת משום בחינה אחרת). 

ובנוסף לכל אני גם כמובן פחדתי פחד מוות (גם ככה הייתי די פחדנית) וגם אם מידי פעם הצלחתי לדווש קצת ולשמור על שיווי משקל, לא היתה לי שום דרך לעצור בלי ליפול. 

לא היו לי אז כלים לומר לאבא שלי שהאופניים האלה לא מתאימים לי. לא יתאימו לי עוד כמה שנים טובות ואולי (בגלל הרמה) לעולם. 

מה שהיה זה פחד ותסכול וגם כעס - שכעת, בחדר האימון, גרם לגל חום לשטוף אותי....

עצרתי את שטף הסיפור ונשמתי עד שגל החום עבר, וגם הגוש בחזה התפוגג...ורק דמעות עלו לגרוני ולעיני. 

"מה הילדה היתה אומרת לאבא שלה לו יכלה?" שאל אותי המאמן שלי.

לרגע לא היה לי מושג מה הייתי אומרת לאבא שלי. התחושה היתה שאי אפשר היה לדבר עם אבא שלי.

ואז פתאום אמרתי "תודה רבה שקנית לי מתנה כזו, אופניים, אבל בעצם אין שום דרך שבה אוכל לרכב עליהן, כי אני לא מגיעה לריצפה". 

וזה נשמע כל כך פשוט - ומצד שני זה היה בלתי אפשרי. 

ובעצם, בתור המבוגר האחראי, הוא היה אמור לדעת את זה בעצמו. 

אני לא יודעת מה קרה לאופניים האלה, אבל לא רכבתי עליהן כמובן. 

שנים אחרי כן, כשכבר גרנו בארה"ב, ניסיתי לרכב על אופניים של בני דודיי, שהיו בגודל המתאים ובלי רמה ועם מעצור בדוושות, והצלחתי בלי שום בעייה. אז הורי קנו לי אופניים דומות, ובכל 4 השנים שגרנו שם רכבתי עליהם לבית הספר ולכל מקום. בלי שום בעייה. וגם בהתחלה כשחזרנו ארצה, אבל אז גנבו אותן....

המאמן שלי שאל אותי אם אני יכולה לראות את הקשר בין הזיכרון הזה לבין החששות שלי לגבי המתאמנים שלי.

הקשר לא לגמרי ברור.

כביכול התחושה שלי היא שאני אמורה עכשיו "לקפוץ למים" ולאמן לפני שיש לי את כל הכלים, את כל המיומנויות הנדרשות לכך...

או שאני מרגישה פשוט שזה גדול עלי.

אבל האם אני כועסת על מישהו? לא נראה לי. נראה לי שאני פשוט מרגישה שאני לא מספיק טובה. שזה גדול עלי כמו שהאופניים ההם היו גדולים עלי. 

ואז הוא צחק, כי הוא אמר שהנה מצד אחד אני מחוייבת למתאמנים שלי, ומצד שני אני ממש דואגת שאני לא מספיק טובה עבורם.

ובכך הדגמתי את רמת הקשבה 6.....