יוצאת לדרך חדשה

מקווה שזה לא ייצא פוסט ארוך מדי - ואם כן אז מתנצלת מראש.

זה המחיר של אי כתיבה כל כך הרבה זמן

היה קיץ קשה. היתה מלחמה. לי אישית לא היה קשה - אבל דאגתי לתושבי הדרום, דאגתי לחיילים ולמשפחותיהם ובכיתי עם כל נפגע, עם כל פצוע ועם כל הרוג או נעדר......

באמצע הגיעו הורי לביקור, ואיכשהו הביקור הזה היה קשה מקודמיו.

דווקא אחרי שעשיתי כל כך הרבה עבודה עצמית, הסרתי כל כך הרבה שכבות מעצמי....ניקיתי כל כך הרבה דברים שניהלו אותי כל השנים, לאחר שפותחו כמנגנוני השרדות בילדותי הרחוקה - דווקא עכשיו חשבתי שיהיה יותר קל עם הורי. 

אבל אולי דווקא משום שאני עובדת חזק על דברים מהילדות, והכל חשוף וקרוב לפני השטח....אולי בגלל זה היה לי יותר קשה מולם.

מול ההתנהגות, מול האמירות, מול השיפוטיות הבלתי פוסקת....דברים שכבר התעלמתי מהם בשנים האחרונות במפגשים קודמים....טוב, מרובם הצלחתי להתעלם, לא מכולם. הפעם זה היה קשה יותר. 

בנוסף, היה עוד משהו - משהו שכבר התחיל בביקור הקודם בקיץ שעבר והתעורר שוב הפעם - היחסים בין אמא שלי לבין חכמוד. כן, כן - ילד בן 3.5 הצליח לעורר באמא שלי את הצדדים הכי מכוערים, הכי קטנוניים, הכי שיפוטיים, הכי מעצבנים של האישיות.

היא נעלבה מכל דבר קטן שהוא אמר או עשה, היא התמודדה מולו כאילו היא עצמה בת 3.5. זה היה מדהים לראות, וזה היה מאד קשה לראות. 

ואני במקרים כאלה הופכת ללביאה - הייתי כך גם עם ילדיי ועכשיו מסתבר גם עם נכדיי.

בסופו של דבר עשינו כמיטב יכולתנו להפריד כוחות, וכיוון שעם נשמותק היא דווקא הסתדרה מצוין, עשינו חלוקה פחות או יותר קבועה מי משחק עם מי ומי מטפל במי והכל פחות או יותר עבר על מי מנוחות.

באמצע כל זה חגגנו יום הולדת 50 לאחי, ארחנו כאן בבית 25 איש למסיבת הפתעה, ערב ארגנטינאי פר אקסלנס ש-T ארגן בשתי ידיו. הכרחנו אותו לקחת עזרה (טבח ושתי עובדות ניקיון) כך שזה מאד הקל על העבודה, אבל עדיין הוא הרים כאן ארוע שלא יישכח! שום פרט לא נשכח, כולל 4 סוגים של אמפנדס, אסאדו א-לה-פאריז'ה וגם חצאי עופות על האש, בטטות וכמובן אלפחורס (שהוא הכין לבד, שהיו טעימים אף יותר מ-Havana, שקנינו בביקורנו בארגנטינה לפני 3 שנים) ופלאן (גם כן הכין לבד) עם דולסה דה לצ'ה לקינוח, ולא וויתר גם על גבינה צהובה עם ריבת בטטה וריבת חבושים - הסיום הקלאסי לסעודה ארגנטינאית.

בחלק האמנותי של הערב כולם כתבו נאומים (גיסתי, אני, אחותה של גיסתי, החברה הכי טובה של אחי וגיסתי וכמובן שתי בנותיו) וגיסתי גם הכינה מצגת תמונות יפהפיה (ממעט התמונות שנשארו למשפחתנו - כי כל האלבומים נהרסו בשיטפון שהיה להורי בבית) וגם היא ואחייניתי הקטנה הקליטו שיר יפהפה ....בקיצור היה ערב מקסים. 

אז לראש השנה היינו מוזמנים לאחות של גיסתי, עם משפחתו של אחי ומשפחתה של גיסתי. ואז, כמה ימים לפני החג, אושפזה אמא של גיסתי עם ארוע מוחי וגם ארוע לבבי....בוצע צינתור והושתל קוצב לב...ותוך כדי הצינתור הם חוררו לה את הריאה.....ומשם כמובן חלה התדרדרות במצבה, טיפול נמרץ, כאבי תופת.....והחג בוטל.

בינתיים היא עדיין בבית חולים אבל מתאוששת לאט לאט, היה עוד ארוע מוחי ולא לגמרי ברור מה יהיה....

ואנחנו מצאנו את עצמנו משוחררים מערב חג. זה לא שלא היה לנו לאן ללכת. 

גם המחותנת שלנו (אמא של חתני) הזמינה אותנו, מכיוון שגם בתי וחתני היו מוזמנים אליה, וגם השותף של T שהם כמו משפחה מבחינתנו מייד אמרו שנגיע אליהם....אבל אנחנו פתאם הבנו שאין לנו התחייבות מיוחדת בערב החג הזה ובאופן ספונטני לחלוטין נכנסנו לאפליקצייה "חוליו" והזמנו לנו טיסה ומלון ב.....ברלין.

ברלין הקרירה והיפה - שעד כה נמנעתי מלנסוע אליה (גרמניה וכו) אבל הפעם נכנעתי.

היינו שם מיום שלישי בבוקר ועד שבת לפנות בוקר - חרשנו אותה (ברגל וב-ubahn ובאוטובוס תיירים) במשך ארבע ימים מלאים - ונהנינו מכל רגע. מהמוזיאונים והאנדרטות והנקניקיות וההבדלים בין מזרח למערב והמלון (מומלץ - Mandala Suites על Friedrichstrasse) שהיה במרכז העניינים עם גישה נוח לכל מקום ובתי קפה מצויינים ממש מתחת למלון.....

אז זהו.

חזרנו לשיגרה, לאימונים ולנכדים ולחתולים - מצפים להמשך חגים שקט ורגוע בבית....

שנה טובה ומתוקה