יוצאת לדרך חדשה

ישבתי אצל המאמן שלי ובעצם התחלתי לדבר על הביטולים - משהו שכנראה העסיק אותי במהלך כל השבוע האחרון. 

הרי גם כתבתי על זה כאן.

מה זה עושה לי כשמבטלים אימון. במיוחד כאשר מבטלים ברגע האחרון אבל גם בכלל כשמבטלים...

וגיליתי ש...התגובה הראשונית שלי היא הקלה. סוג של הקלה. וזה מאד מאד בילבל אותי. 

אחר כך מגיעים הספקות - האם הוא/היא לא מחייבים לתהליך באמת....והאימון תמיד במקום שני וקל לבטל...

האם אני לא מספיק טובה

אני לא כועסת כשמבטלים (וגם בדרך כלל יש סיבות ממש מוצדקות) וגם לא כועסת או נעלבת כאשר שוכחים שקבעו ...

למרות שיש לי תהיות על זה...הרי לכולם יש יום ושעה קבועים, מה לא ברור? 

אבל כל זה הגיוני. מה שלא הגיוני זו ההקלה. 

ואז המאמן שאל אותי מה אני עושה. מה אני עושה בשעה הזאת שהיה אמור להיות אימון ובוטל.

וחשבתי על זה והבנתי שלפעמים אני מנצלת את השעה הזאת לעבוד על דוחות אימון של אחרים, להתעדכן שוב בחומר הלימוד...בקיצור, אני לא מאמנת (כי הוא לא הגיע) אבל אני מאמנת - כי אני עוסקת בתחום האימון. 

ולפעמים, אני פשוט עושה דברים אחרים. רואה טלוויזיה, קוראת, כותבת, יוצאת בכלל מהבית...נפגשת עם חברים...דברים שלא קשורים לאימון.

והמאמן שלי הזכיר לי שבשיטה שלנו (שמבוססת על קארמה, ועל זריעה מחדש של קארמה טובה) - אם אני עושה בשעה הזאת שבוטלה משהו שלא קשור לאימון, אני בפועל זורעת המשך ביטולים של השעה הזאת. 

זה קצת קשה להסביר - אולי אכתוב פה פוסט על כל זווית הקארמה בשיטת האימון סאטיה*....אבל זה כך.

כחלק מתהליך הקמת העסק, התבקשנו לסמן ביומן את הימים והשעות בהם אנחנו מעוניינים לאמן, ולשבת בחדר האימון בשעות האלה גם אם עדיין אין לנו לקוחות. זה יביא את הלקוחות. 

כלומר - באותם מקרים בהם בוטלה פגישה ואני בכל זאת ממשיכה לעסוק כך או אחרת באימון - אני זורעת המשך קארמה "חיובית" לגבי האימון הזה. ובאותם מקרים בהם אני מנצלת את הביטול כדי לעשות דברים אחרים - אני זורעת קארמה "שלילית" כביכול (למרות שאין באמת שלילי או חיובי בקארמה, יש את מה שיש) . 

בכל אופן התחלתי לדבר על ההקלה הזאת שאני חשה ברגע הראשון כשמבטלים....והתחלתי להתבייש בה. 

להרגיש לא נעים.

והתחלתי להיזכר במקרים דומים שבהם התחושה הזאת עלתה לי - כאשר הייתי אמורה לשמור על הנכדים ובסוף לא היה צורך

כאשר עוד עסקתי בטיפולים משלימים (עיסוי, רפלקסולוגיה) וגם אז היו ביטולים

ואז לילדות כאשר בוטל שיעור בבית הספר או שיעור נגינה...

ותחושת הבושה והביקורת העצמית וה"לא נעים" ממש התגברה לי בגוף והתרכזה באזור החזה ודרכי הנשימה העליוניים...

מין "ג'יפה" כזאת שמילאה את החלל הזה ופגעה קצת בנשימה...

מה זו ה"עצלות" הזאת? הרי אני אוהבת לאמן. אוהבת לבלות עם הנכדים. אוהבת לטפל באנשים...למה אני חשה הקלה כאשר הם פתאום מבטלים?

והמאמן שלי ביקש שאעלה זיכרון מתוך התחושה הזאת

וכאן אני חייבת להעיר שבשלב הזה לא מחפשים בעברנו זיכרון דומה מבחינת התוכן (כמו שהזכרתי עד עכשיו - ביטולים של טיפולים, שיעורים, בייבי סיטר וכו) אלא זיכרון שעולה מתוך תחושת הגוף. וזה לאו דווקא אחד לאחד. 

היה לי קשה. פתאום שמעתי נביחות של כלב מבחוץ ואז רעש של ילדים משחקים בחצר בית הספר הסמוך. ולא עלה לי כלום.

ונשמתי לתוך הג'יפה הזאת שמילאה לי את החזה והגרון....וחיכיתי.  ריקה. שמשהו יעלה.

ופתאום עלה זיכרון שכאילו באמת לא קשור.

אני בת שש עשרה ויוצאת עם T כחודשיים. הוא בן 18, שקט וביישן. אנחנו מתאהבים אבל ממש ואמא שלי קולטת את זה ונלחצת מזה מאד. מבחינתה (כאז כן היום) העולם הוא מקום מפחיד ומסוכן מלא אנשים מפחידים ומסוכנים שכל תכליתם בחיים לנצל אותנו ולפגוע בנו. הבחור הזה, שמבוגר מהבת שלה בשנה וחצי, ביישן ושקט כי הוא בעצם מסתיר משהו. צריך להגן עלי מפניו. וכך במשך שבועות היא משגעת לאבא שלי במוח ובאותו יום, זוכרת אפילו שזה היה יום רביעי, T אצלי ואבא שלי מגיע הביתה מהעבודה ואמא שלי טרטרה לו במוח ברכב כל הדרך הביתה על העניין הזה והוא קורא לי ול-T "אני צריך לדבר איתכם, עם שניכם". אנחנו יושבים בחדר שלי. T ואני יושבים על המיטה שלי, אבי ואמי כל אחד על כיסא. וזה מתחיל כראיון או יותר נכון תחקיר. מהם בעצם היחסים ביננו, ומה הכוונות של T כלפי - האם הן רציניות (WTF אנחנו בתיכון והתחלנו לצאת....מה זאת אומרת כוונות?)...ולהפתעתי הגדולה T עונה בכבוד וברצינות שהוא אוהב אותי ושכוונותיו כלפי לגמרי רציניות ושהוא חושב על העתיד ועוד ועוד....ואבא שלי לא מקשיב בכלל. הוא שאל שאלות שבכלל לא מעניין אותו לשמוע עליהן את התשובה. והוא אומר "יש רק פתרון אחד למצב הזה והוא: להפריד ביניכם. אוסר עליכם להתראות יותר מכאן ועד עולם" ואני, הקטנה המרצה (ריצוי) והממושמעת פותחת לראשונה את הפה שלי ואומרת לו "אם תפריד ביננו בכל זאת נמשיך להתראות". ואבא חוטף את הקריזה, עולה לו הדם לראש ומתחיל לצעוק עלי "את לא מחליטה כלום, את קטנה, את קטנה" ועם הצעקות מגיעות מכות - בחיים הוא לא הרביץ לי - ולא מכות בטוסיק או משהו כזה, מכות על הגב, על הכתף, על הראש....זוכרת שנקרעה לי הרצועה של השעון....ואז הוא תופס את T בשרוול ומוליך אותו אל מחוץ לחדר שלי, מעיף אותו במורד המדרגות והחוצה מפתח הבית וטורק אחריו את הדלת. אני כנראה בוכה, לא ממש זוכרת. זוכרת את התחושה הזאת - בדיוק אותה תחושה של הג'יפה הזאת בחזה ובגרון - ואיתה עולה מחשבה שאין ברירה. אני נפרדת מ-T. 

ובשלב זה בחדר האימון, אני אומרת למאמן שלי שזה לא הגיוני, זה לא מסתדר לי - כי זאת התחושה שאני חשה עכשיו כשאני כועסת על עצמי שאני חשה הקלה כאשר מתאמן מבטל. איך זה בכלל קשור לזיכרון ההוא? 

והוא שואל אותי מה עובר לילדה בת ה-16 בראש.....ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאבוד לי ואין לי ברירה ובאמת האהבה הגדולה הזאת הסתיימה ברגע זה כי ההורים גזרו. וחוסר האונים.....אבל זה מה שאני מכירה. ההורים קובעים ואני מצייתת. והתחושה בגוף - אותה תחושה. 

והמאמן מסביר...שאת חוסר האונים הזה קשה מדי להכיל. את העובדה שאני רוצה משהו, מאד רוצה אותו, ומישהו אחר קובע שאני לא יכולה לקבל אותו. אז אני "מסדרת" לי כיסוי כזה....תחושת הקלה, כשמישהו מבטל. זו לא באמת הקלה. זה חוסר אונים. 

חייבת לומר שזה היה סשן מטלטל במיוחד. בעיקר כי נוספה שם הסוואה....מנגנון על מנגון....שיאפשר לי לחיות עם המציאות.

כמובן שאז, בגיל 16, כבר למחרת הבנתי שאני לא מוכנה לקבל את הגזרה ו-T ואני המשכנו להתחמק ולהפגש אצל חברים ובבית הספר...והורי המשיכו לעקוב אחרי ולהגביל את צעדי עוד כמה שבועות עד ש...ברחתי מהבית ו...ההמשך זה סיפור בפני עצמו אבל קיצורו הוא שהעמדתי אותם, בפעם הראשונה בחיי בפני עובדה - שאני רוצה את T בחיי ואני לא מוותרת. אבל זה לא קשור עכשיו.

מה שקשור הוא שתהליך הפירוק (של התחושה בעזרת זיכרון) וההבנייה (מציאת ההקשר, ומציאת הדפוס שפיתחתי לי כאשר אני קובעת משהו ומישהו מבטל לי ) הוא תהליך של הגוף. זה לאו דווקא הגיוני ומסתדר אחד לאחד....

וכמו הרבה תחושות כאלה - ברור לי שבגיל 16 זו לא הפעם הראשונה ובטח גם לא העשירית שחשתי את התחושה הזאת. במקרה זה הזיכרון שעלה הפעם....

והעיקר שחל פירוק, הסרת שכבה...לא בראש, בתודעה, אלא בגוף עצמו. וייתכן שהדפוס הזה יתחיל להתמוסס ולפנות מקום לתגובה חדשה. ממקום חופשי יותר, ענייני יותר. אוקיי - ביטלת, לא היתה ברירה - האם חשוב לך למצוא מועד חלופי? האם אתה מחויב לאימון? האם פעם בשבוע מעיק עליך ולכן קורה לך שוב ושוב שיש צורך לבטל? לפתוח שיחה עניינית מול המתאמן/ת.....ולא להגיב בהקלה שמסווה חוסר אונים. כי היום אני לא חסרת אונים....