יוצאת לדרך חדשה

יותר ויותר אני שמה לב שכאשר עולה זיכרון במהלך אימון והתבוננות בתחושות גוף - מצד אחד ההקשר לא תמיד נראה קשור על פניו, ומצד שני הוא מאד מאד מדויק. 

לקראת חתונה במשפחה הערב התחילו לרחוש בתוכי "רעשים" שקשורים לאמא של הכלה. למערכת היחסים שלי איתה, למערכת היחסים שהיתה לי איתה במשך שנים. מערכת יחסים מכבידה ושואבת אנרגיה. מערכת יחסים ששיניתי בבת אחת לפני כשבע שנים. מערכת יחסים שבחרתי שלא להתאמן עליה עד עכשיו. 

ניסיתי לגעת בזה פעם אחת בעבודה בקבוצות בכיתה.....

גם העליתי את זה פעם אחת אצל המאמן שלי והזיכרון לקח אותי למערכת יחסים אחרת, בגיל 13, סבוכה ובעייתית....וביליתי את שאר האימון ממררת בבכי ובלי יכולת לדבר או למצוא את ההקשר בכלל.... פרט לעובדה ששתי מערכות היחסים הללו ממש עשו לי לא טוב, וכן העובדה שהן כלל לא מאפיינות אותי. אין לי מערכות כאלה. בהן אני אני כולי מכווננת לרצון ולצרכים של האחר ואני עצמי הופכת ללא חשובה....

או יותר נכון, מערכות שבהן אני מאד מאד חשובה, חיונית אפילו - לטובת רווחתו של האחר. אבל אין לרצון שלי זכות קיום בתוך המערכת. אולי זה הדבר היחיד שמקשר בין שתי מערכות היחסים האלה - של גיל 13 ושלי עם ר'.

היום אמרתי למאמן שלי שאני חושבת לנסות להתאמן על המערכת עם ר' אבל גם חוששת מזה. 

וכששאל ממה אני חוששת, הרגשתי שאולי אני חוששת שאם אתאמן על זה, אהיה מחויבת לחדש את היחסים. והבנתי שאני ממש, אבל ממש, לא מעונינת לחדש את היחסים איתה. כרגע אנחנו מדברות בטלפון פעם בכמה שבועות, לפעמים חודשים, נפגשות באירועים משפחתיים וזהו. זה מה שמתאים לי. 

הבנתי שאני ממש לא רוצה לנהל איתה שיחה על מה שהיה ועל מה שעכשיו ביננו.

בנוסף אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחשוב עליה בלי שעולה שיפוטיות, כעסים, חרטות.

אבל העובדה היא שעולים לי רעשים בהקשרים שונים, והערב ניפגש והיא האמא של הכלה ולא דיברנו כבר שבועות...

ומשהו רוחש מתחת לפני השטח ואני רוצה לנקות. להתחיל לנקות, ג'יפה שמסתובבת אצלי בקשר למערכת איתה, ג'יפה ששואבת ממני אנרגיה.

אולי לא 85% אנרגיה כמו במערכת היחסים שלי איתה פעם, אבל מספיק 1-2% אנרגיה מבוזבזת על משהו שכבר לא רלוונטי, רצוי לנקות. 

ואז המאמן שאל אותי מה אני חשה בגוף. והרגשתי שהעיניים שלי מציקות. כבדות. לוחצות. קצת מטושטשות אפילו. 

והנשימה כבדה. כאילו משהו לוחץ על החזה העליון שלי ומפריע לשאיפה. 

שהיתי בתוך התחושות האלה, והוא שאל איזו תחושה בולטת יותר. אמרתי שהעיניים. אז התרכזתי בעיניים.

ואז הוא שאל איזה זיכרון עולה לי מתוך התחושה הזאת. ותוך שנייה (באמת מהירות שיא) ראיתי את עצמי הולכת לבית הספר בכיתה ד', השנה הראשונה שלי בארה"ב.....  הליכה של 5 דקות בערך. העיניים שלי דומעות, אולי בגלל השמש, אולי בגלל זיהום האוויר (חיינו בלוס אנג'לס)...אבל אותי מטריד שמישהו יראה אותי ויחשוב שאני בוכה. 

זה כל הזיכרון. העינים שלי דומעות בדרך לבית הספר ומה שמטריד אותי זה שמישהו יחשוב שאני בוכה. וכשאני מגיעה לבית הספר נראה לי שהתחושה נעלמת. אין בעייה עם העינים. ואז המאמן שואל עוד שאלות ואני מספרת על אותה שנה ראשונה בארה"ב, הילדה החדשה, מארץ אחרת, לא ממש יודעת את השפה, לא מכירה את המנהגים. רוצה להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לדבר כמו כולם, להתנהג כמו כולם....רוצה להתלבש ולהסתרק כמו כולם...לא יודעת כיצד להתידד עם ילדים אחרים אז מסכימה כמובן לכל חברה שמציעה את עצמה. ויש כאלה. והכל חדש. והכל שונה. 

מה שאני חשה הוא מאמץ תמידי. והתאמה עצמית מתמדת. כל הזמן אני מתאמצת להתאים את עצמי. להסתגל. לא לבלוט, שלא יצחקו עלי. 

והוא שואל אם הייתי המבוגר המיטיב בסיטואציה ההיא, מה הייתי אומרת לילדה שהייתי. מה היא היתה צריכה לשמוע. ולקח לי זמן לחשוב על זה. נדמה לי שהייתי מחבקת אותה ואומרת לה שזה בסדר שאני מרגישה שהכל כל כך קשה וצריך להתאמץ כי אובייקטיבית זה קשה. לעבור לארץ זרה, ללמוד שפה חדשה, להכיר מנהגים חדשים, לא לדעת. הייתי אומרת לה שהיא נהדרת כמו שהיא וגם שמותר לה לבכות אם קשה. למרות שאם זה רק השמש שמסנוורת אותה או הערפיח שמציק לה בעיניים אף אחד לא יחשוד שהיא בוכה. ובכלל היא תבין יום אחד שזה ממש לא חשוב מה אחרים חושבים עליה. ולא חשוב מה מצפים ממנה או מה היא חושבת שמצפים ממנה. אולי זה מה שהייתי אומרת. אבל היא לא היתה מאמינה לי. בזאת אני בטוחה. ולכן היא (אני) לא סיפרה להוריה את העניין הזה עם העיניים, ואת הקשיים החברתיים ואת המאמץ הבלתי פוסק. היא ידעה שהם מצפים שהיא תשתלב ותתאים את עצמה ותסתגל והיא עשתה זאת. בגדול. 

והמאמן שאל אותי אם אני רואה הקשר בין הזיכרון הזה לבין מה שדיברנו על מערכת היחסים עם ר'. שוב זה לא הקשר ישיר. זה רק המאמץ. המאמץ והאנרגיה הבלתי נדלית שהשקעתי ביחסים האלה. הציפיות שלה, הפנקסאות שלה, השיפוטיות שלה...וגם שלי מולה. התחושה שאין לי ברירה אלא להשקיע, להיטיב, לעזור, לפרגן, להתחנף, להחמיא, לרחם, לתת, להקשיב, לתזכר גם את T והילדים בכל פעם שיש יום הולדת או משהו אחר - להכריח אותם להתקשר.....זה היה מתיש. ולא באמת אהבתי אותה. אהבתי - חייבת להודות - את העובדה שהיא היתה זקוקה לי. שהיא אהבה אותי. שהיה לי מעין כוח כזה לעזור, להיות הסלע שלה. האוזן הקשובה שלה. ברור ששיתפתי פעולה. עד שמצאתי דרך להפסיק. וראו זה פלא לא התמוטט העולם. והיא מאד נחמדה ולא צינית כמו שהיא יודעת להיות כאשר אנחנו מדברות או נפגשות. 

לא יודעת באמת מה ההקשר - אבל מקווה שמשהו בכל זאת השתחרר.....