יוצאת לדרך חדשה

בדרך כלל אני לא צינית.

לפעמים, במצבים מסוימים, אולי.

אבל תכל'ס - אותה ילדה שהייתי שבכתה "אני לא מבינה בדיחות" כאשר ירדו עלי (בדרך כלל חברים של ההורים) 

עדיין קיימת בתוכי

אז אני כבר כן מבינה בדיחות, אבל אני לא נוהגת להתבדח על חשבון אחרים 

ולמרות שאני מקבלת בחיוך ירידות והתבדחות על חשבוני, בפנים זה לא באמת עושה לי טוב

אני לא בנויה לזה

ואיכשהו (באסוציאציה חופשית) זה מתקשר לי לשנינות.

או לרצון להיות שנונים. 

משום מה יש הרבה אנשים שדרכם להתבטא בשנינות היא דרך הציניות. הסארקזם. ויחד עם זה באות הירידות על אחרים.

אולי בגלל המבנה של האופי שלי, אני לא מתחברת לזה. 

זו נראית לי דרך שמבזבזת המון אנרגיה - להיות שנון כל הזמן.

זו נראית לי דרך שמתאמצת להסתיר בעצם את מה שהם חושבים או מרגישים.

זה כנראה מנגנון הגנה.

זה קשור להומור? לא נראה לי. יש לי חוש הומור, אבל כנראה שיש לו גבולות. או שזה לא באמת הומור.

הסתכבתי. מפסיקה לכתוב עכשיו.