אי אפשר לדחות יותר. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני מחכה ש....
מזג האוויר ישתנה...
התאריך יתקרב...
אולי ארד קילו שניים במשקל....
אז ירדתי שני קילו ועליתי אותם בחזרה ...התאריך מתקרב (חמישה בינואר) ומזג האוויר מתחלף כל הזמן
ועדיין אין לי בגד לחתונה של בני
ואין ברירה. צריכה "להתלבש" על זה.
ולא יודעת אם צריך להזכיר כאן אבל אני שונאת, ממש שונאת, לקנות בגדים.
שונאת לראות על הקולב ולא לדעת אם זה בכלל מוצא חן בעיני
שונאת לראות על הקולב ולא לדעת בכלל מה הקשר בין זה לבין איך שזה ייראה עלי.
שונאת לקנות ולקחת הביתה ולגלות שזה בכלל לא כמו שהיה נדמה לי כשמדדתי בחנות מול הראי
עם מוכרת או שתיים שמתפעלות (איך לא?) ואולי חברה (או גיסה, במקרה זה) שמחמיאה....
שונאת
ודווקא לחתונה של בתי הלכתי באמת עם גיסתי (אשתו של אחי - עליה אני סומכת) ובחנות הראשונה שביקרנו (בדיזנגוף)
מצאנו משהו שהיה גם יפה, גם נוח (חשוב כל כך, שיהיה לי נוח!) וגם נראה עלי טוב. באמת נראה עלי טוב.
אז אני דווקא אמורה להיות אופטימית בקטע הזה. אבל אני ממש לא.
קבענו סוף סוף ליום ששי הקרוב - גם עם גיסתי המתוקה וגם עם בתי היקרה (שצריכה בעצמה לקנות בגד לארוע) ונראה מה יהיה....
בינתיים השבוע באימון שלי (עם המאמן שלי) התחלתי לדבר על חברה שאני דואגת לה מאד....ומתוך התחושות (ממש התביישתי) הגעתי לדימוי הגוף שלי, לבעיית המשקל שלי, לסוגיית הדיאטה....
מה עניין שמיטה להר סיני? אבל תחושות הגוף הן תחושות הגוף, וכמו שהמשטרה הולכת לפי ההוכחות בלי לדעת לאן הן יובילו כך גם באימון צריך לסמוך על תחושות הגוף.
וברור שהכל בראש (כן, אבל גם בגוף) - כי גם כשהייתי 20 ק"ג פחות מהיום הרגשתי אותו הדבר.
ולא באמת הצלחתי לפרק את התחושה מתוך ההתייחסות לגוף שלי. היו שם איזה 1000 שלטי "אין כניסה" "אסור לגעת" ולא יכלתי להיכנס לזה בכלל. ונאלצנו לפרק את התחושה דרך הדאגה לחברה.....לא יודעת מה התפרק שם - ימים יגידו.
ובעיקר מחכה (בלי הרבה חדווה) ליום ששי....
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
