יוצאת לדרך חדשה

באימון הקודם שלי אצל המאמן שלי דיברתי בדאגה על חברה קרובה שמצבה הנפשי לא טוב, כבר הרבה זמן. 

בעיקרון באימון לא מדברים על אחרים, מדברים על עצמנו. אבל דרך הרגשות שמערכות יחסים מעוררות בנו, אנחנו מגיעים אל עצמנו.

אז דיברתי בדאגה רבה עליה, ואמרתי לו שמה שמתסכל אותי במיוחד הוא שהיא כביכול מטפלת בעצמה, כביכול משתמשת בכלים שונים כדי להיטיב את חייה - ושום דבר לא עוזר.

כמובן באיזשהו שלב המאמן שאל אותי מה התחושה בגוף שלי כאשר אני מדברת על זה, מאיפה אני מכירה את התסכול הזה שאני חשה לגביה ....

אני מתביישת לומר (ואמרתי גם לו שאני ממש מתביישת) שהזיכרון הראשון שקפץ לי כאשר התרכזתי בתחושה, הוא - המאבק שלי במשקל שלי. 

איך, לעזאזל, אפשר דרך שיטת אימון סאטיה* להגיע מרומו של עולם, מבעיות של חיים ומוות ל....דימוי גוף ועודף משקל!! 

אבל באימון יש את מה שיש, ולא בורחים מהתחושה כי היא לא נעימה (או במקרה הזה - כי לא נעים לי שזה מה שעולה) - והתייחסנו למה שעלה. 

לא אפרט יותר מדי אבל החלטתי שאין ברירה - לא רוצה להמנע עוד מלהתאמן על הנושא הזה. אלה מביניכם שפגשו אותי כבר אמרו לי שאני מגזימה לגבי העניין הזה של עודף המשקל שלי - אבל זה מה שיש ואני אולי סוף סוף מעזה להסתכל על זה. 

אז בזמן שעבר מאז האימון ההוא שמתי לב לתחושות שלי בהקשר הזה. והיה לי רגע אחד בסופר בשבוע שעבר - רגע שבו T עמד בתור של הבשר ואני טיילתי בין המעברים להביא לעגלה שלנו דברים מהרשימה.....ועברתי ליד דוכן ענק של ....קרמבו.

ושמתי לב שמציפה אותי תחושה בגרון - לחץ שכזה....שפלש גם לאזורים מסוימים בראש ובפנים...והתחושה הרגישה לי כמו מן צורך שכזה, כמיהה ....

ובו זמנית עלתה תחושה נוספת, גם היא הציפה את הראש אבל מלמעלה כלפי מטה יותר...וגם בתוך העיניים - והיא הרגישה לי כמו רחמים עצמיים. וכעס. תסכול. ושהיתי כמה שניות בתחושות הלא נעימות האלה, כדי להכיר אותן, כדי להתחבר אליהן, כדי לזכור אותן......

והעליתי אותן באימון האחרון. וכמובן שהמאמן שאל אותי איזה זיכרון עולה ולא עלה זיכרון המון זמן.....נשמתי ונזכרתי בתחושות...

ופתאם עלתה תמונה של צלחת ממתקים...הייתי בת 5 אולי או 6...ביקרנו בקיבוץ בגליל המערבי שם גרים חברים של המשפחה (הסבתות היו חברות, ההורים חברים וגם אני הייתי חברה של אחת הבנות שלהם) אצלם ביקרנו כל שנה לפחות פעם אחת, בילדותי, וגם הם היו מבקרים אצלנו. 

הקיבוץ היה אז עדיין עם לינה משותפת, הילדים גרו בבית הילדים, אבל אחר הצהריים הם באו לבקר אצל ההורים. ובאחד הביקורים האלה חברתי ט' שלפה מאיפה שהוא (לא זוכרת מאיפה) שוקולדים וסוכריות גומי ועוד כל מיני דברי מתיקה - לקחה צלחת, והכינה "סלט" ממתקים. 

לא זוכרת הרבה מעבר לכך. לא זוכרת אם נאמר משהו. זוכרת את התחושה שהיתה לי אז כשהסתכלתי על "סלט" הממתקים הזה. התפלאתי שהיא המציאה משהו כזה. התמלאתי תחושה של חום ועונג לחשוב שעוד מעט נאכל מזה. תמיד אהבתי ממתקים, מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל זו לא היתה תחושה כמו זו שתפסה אותי בסופר. לא היתה דחיפות, לא היה לחץ. וגם לא היה עצב. לא היו רחמים עצמיים. זה היה עונג טהור. משהו שגרם לי להרגיש טוב. ולא הצלחתי למצוא את ההקשר לתחושה של הסופר. 

שהיתי בתוך הזיכרון הזה ובתחושות האלה, ותוך כדי סיפרתי לו שכילדה לא הייתי אכלנית גדולה, הייתי די בררנית. לפי הדיבורים בבית ידעתי שאני בעייתית באוכל. אבל תמיד אהבתי מתוקים. לא היו הרבה מתוקים בבית, לא היה הרבה משום דבר בשנים ההן, אבל זוכרת שיצאנו פעם ב...לגלידה. זוכרת חבילה של "לשונות חתול" שאיזה דודה הביאה איתה בביקור מארגנטינה. 

אבל בשנים ההן לא היה עניין סביב הנושא הזה. לא היתה עדיין הכמיהה. הלחץ. הצורך. הרחמים העצמיים....והתחלתי לחשוב על מתי זה התחיל. זה היה כשעברנו לגור בארה"ב. פתאם גיליתי מאכלים שלא הכרתי עד כה. עזבתי את ישראל של שנות הששים, והגעתי לארץ השפע. סטייקים על האש, המבורגרים וצ'יפס, פיצה, דגני בוקר במגוון טעמים שכלל לא היו מוכרים אז בארץ....וכמובן לפחות 31 טעמים שונים של גלידה (למרות שאני לא ממש אוהבת גלידה דווקא)

ועוד מיני מתיקה שמעולם לא נתקלתי בהם....

לא יודעת אם זה היה השפע הפתאומי, השינוי בטעמים לעומת מה שהיה לי בארץ או פשוט הגיל (10-11) אבל התחלתי לאכול. מהכל. והרבה. ואז קרה דבר מוזר. אמא שלי, במקום להיות מרוצה סוף סוף שהאכלנית הגרועה שלה סוף סוף משתפת פעולה - התחילה להעיר לי על זה.

על מה אני אוכלת ועל כמה אני אוכלת ....וכשראתה אותי עומדת מול המקרר היתה שואלת "את צריכה סוודר"? 

ולא משנה שהיום אני יודעת שהכוונות שלה היו טובות והיא כנראה ראתה (מה שלי אז עדיין לא היה מושג) שאני מתחילה להשמין (וגם התחילו לי פצעי בגרות ממש מוקדם)...אבל הילדה שהייתי לא הבינה שום דבר מזה. משהו לא היה ברור לי בכל שינוי המדיניות הזה. ולא ידעתי מה לעשות עם זה.

ואז המאמן שאל אותי מה באמת עשיתי, איך הגבתי. מה אמרתי לעצמי או מה הסקתי. ולא זכרתי. לא ידעתי. הוא שאל אם התחלתי לאכול בסתר, ו...לא . עדיין לא אז. בגיל יותר מאוחר זה התחיל, להתגנב, להסתיר אוכל - בעיקר ממתקים....לא בגילאי 10-11. בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני. איך עברנו מ"את לא אכלנית טובה" ל"את צריכה סוודר?" מול המקרר. כנראה שציפיתי שסוף סוף יהיו מרוצים מאיך שאני אוכלת. זה לא הסתדר לי בכלל. ואז הוא אמר שאין מצב שלא הסתדרתי עם זה איכשהו. הגוף תמיד מסתדר. שורד. מוצא לעצמו מנגנון כזה או אחר. לא ידעתי מה. ואז הוא שאל - "ייתכן שהתחלת לאכול יותר" ונדהמתי מהשאלה. כי זה בדיוק מה שקרה. התחלתי לאכול יותר. עם כל הערה, עם כל הגבלה, עם כל הסתרה של ממתק ממני כדי שלא אמצא ולא אוכל אותו - פשוט התחלתי לאכול יותר. ויותר. וזה הפך כמובן למן גלגל כזה, כי אכלתי יותר אז העירו לי יותר, אז אכלתי יותר....זה אפילו לא היה דווקא. זה פשוט כנראה הרגיע אותי. עשה לי טוב בפנים. ועדיין לא היה את מנגנון ההסתרה, את רגשי החרטה, את ההבנה שכשאני אוכלת יותר אז קורה משהו לא טוב לגוף שלי - פצעי הבגרות התגברו, הבטן גדלה - בהתחלה זו היתה רק הבטן. מדהים. כל כך פשוט. 

אז לא יודעת מה קרה שם באימון הזה השבוע. הגוף עבד שעות נוספות, ואולי - רק אולי - הסרתי שכבה אחת מאוסף המנגנונים שפיתחתי כילדה בהקשר של אכילת היתר. עוד לא הייתי מודעת אפילו לאיך שאני נראית.....ימים יגידו. 

היום, כאילו לפי הזמנה, במסגרת ההכנות לחתונה של בני, קנינו ממתקים להגיש על הבר. T לקח אותי - אמפיארטי - ליבואן של ממתקים, כדי לקנות בזול. זה היה אחלה אימון. התחושה ההיא שהרגשתי בסופר בשבוע שעבר היתה כאין וכאפס לעומת מה שהגוף שלי עבר בזמן שפסענו לנו  במעברים במחסן הממתקים הזה.....   אבל זה עבר בשלום, קנינו ממתקים לחתונה (ולעצמי קניתי רק חבילה של מסטיקים בזוקה ללא סוכר). 

דרך אגב - בששי שעבר הלכתי עם גיסתי (בתי לא הצטרפה בסוף כי נשמותק היה חולה) לקנות בגד לחתונה של בני ו.....מצאתי

באותה חנות אצל אותה מעצבת אצלה קניתי את הבגד שלבשתי בחתונה של בתי לפני 5 שנים. החלטנו להתחיל ממנה ואם לא נמצא נמשיך להסתובב שם בדיזנגוף, היו לנו ברשימה עוד כמה חנויות מעצבים. אבל לא היה צורך. מדדתי 3 פריטים - חליפת מכנסיים, שמלה וחליפת חצאית - כולן בכחול כהה (די, נמאס מהשחור!). כולם היו נוחים (דרישה מספר 1). השמלה היתה יפהפיה אבל לא החמיאה לי (לא עמדה בדרישה מספר 2). חליפת המכנסיים היתה מהממת והחמיאה לי מאד, אבל לא עמדה בדרישה מספר 3 (של גיסתי ) - שזה לא יהיה דומה מדי למה שלבשתי בחתונה של הבת (היא טענה שאני זוכרת בדיוק איך נראתה החליפה ההיא, אבל היא, למשל, זוכרת רק שזו היתה חליפת מכנסיים....). אז מדדתי את החצאית (מקסי) שתאמה לחלק העליון של חליפת המכנסיים...וזה נראה כמו שמלה! יפה, מחמיא ונוח. עמד בכל 3 הדרישות. והיה יותר זול  ממה שעלתה החליפה לפני 5 שנים. כל החנות היתה זולה יותר. היא הוזילה מחירים מאז. התרשמתי. אהבתי. קניתי. (אנחת רווחה עמוקה). ואז התיישבנו לארוחת בוקר ושאר הבוקר פטפטנו לנו בנחת בלי לכתת את רגלינו עוד.

* אימון בשיטת סאטיה מבית אימושיין - בראשות נטלי בן דוד