יוצאת לדרך חדשה

בדרך למאמן שלי אני מתקשרת לחברתי הטובה א' שסובלת כבר כמה ימים מכאבים בלתי מוסברים באזור הבטן, ואחרי שאולטרסאונד לא העלה דבר, נשלחה אתמול למיון ולבדיקת CT. 

היא מספרת לי שהיא מאושפזת, התגלה גוש על השחלה - חייבים לנתח. היא לא מתכוונת לנתח בבית החולים הזה, היא מתכננת להשתחרר ולהתייעץ היכן ואצל מי כדאי לעבור את הניתוח. אבל זה משהו שצריך להתבצע, וכמה שיותר מהר. היא לא לחוצה, היא אומרת.

אני כבר מרגישה את הנשימה נעתקת לי, את החומציות עולה בוושט לגרון וממלאה את אזור החזה העליון ויורדת גם לסרעפת....

היו לי כל מיני נושאים עליהם תכננתי לדבר באימון שלי, אבל התחושה הזאת השתלטה לי על הגוף, ועל זה דיברתי. 

על הפחד, פחד מוות. על הדאגה לה. ותוך כדי דיבור גם עלה לי חשש לגבי התמיכה שלי בה. איך אתמוך בחברה שלי, בתהליך שהיא עוברת - הנפשי, הרגשי והפיסי. מי היא צריכה שאהיה בשבילה. 

והתחושה מתפשטת בחזה ובמעלה הגרון ולחץ בראש...וקשה לי לנשום כי יש גוש כזה שחוסם. ואני מרגישה שאני צריכה להתאמץ כדי לנשום, והאוויר עובר "מסביב" לגוש הזה. והמאמן אומר לי לא להתאמץ, רק להתבונן בנשימה, להתרכז בתחושה - ולראות איזה זיכרון עולה.

ותוך שביב של שנייה עולה לי זיכרון מגיל 4. 

סבא שלי חולה, הוא מאושפז ולא ראיתי אותו הרבה זמן. הייתי מאד קשורה לסבא שלי, והוא אלי.

ובזיכרון הזה באנו לבקר אצלו בבית החולים. 

אנחנו באזור המתנה כלשהו, ומישהו יוצא מהמעלית ודוחף כיסא גלגלים, עליו יושב סבא שלי. והוא כפוף וחיוור ולא מגולח. 

ואני שמחה כל כך לראות אותו, שאני רצה אליו וקופצת על ברכיו לחבק אותו.

וכולם נבהלים וצועקים עלי לרדת, ואני - בת ה-4 - נבהלתי נורא. וירדתי מייד. והלב דפק בחוזקה ולא זוכרת מה היה בהמשך הביקור.

בדיעבד אני יודעת שהוא היה אחרי ניתוח. היה לו סרטן המעי הגס, והוא נותח - פתחו, ראו שזה התפשט ואין מה לעשות - וסגרו. 

אבל אז לא ידעתי דבר. לא הכינו אותי שהוא עבר ניתוח, ולא הזהירו אותי לא לגעת...

כמה זמן אחרי הביקור הזה הוא נפטר. הייתי בת 4 - אז אולי זה היה שעות ואולי ימים ואולי יותר מזה. אבל היתה זו אולי הפעם האחרונה שראיתי את סבא שלי. ובכלל נודע לי שהוא נפטר מילדה בשכונה, בת של שכנים שפגשה אותי למטה בחצר ואמרה לי "סבא שלך מת". כך התבשרתי על מותו של סבי האהוב.

לא זוכרת שהורי או סבתי כלל דיברו איתי על זה. לא נכחתי בלווייה. 

אבל מה שאני זוכרת היטב, הוא שהייתי משוכנעת - במשך שנים רבות - שהוא מת בגללי. בגלל שקפצתי עליו אז באותו היום. הרי כולם צעקו עלי. ברור שעשיתי משהו לא בסדר. 

שנים לא נזכרתי ברגע ההוא, ופתאום הוא צץ, מתוך התחושה הזאת. 

וכמובן שבמהלך השנים הבנתי שזה לא היה בגללי. בראש הבנתי. אבל הגוף כנראה זכר את החווייה של הילדה בת ה-4.

והמאמן שואל אותי אם הייתי היום, אני המבוגרת, יכולה לדבר עם אני בת ה-4 - מה הייתי עושה עבורה, מה הייתי אומרת לה. 

ואז מגיע בכי מטלטל שכלל לא ידעתי שקיים בי עדיין לגבי סבא שלי.

ומבעד להתייפחויות אני יורדת בדימיוני על הברכיים, מחבקת את אמפי בת ה-4, מבקשת ממנה סליחה שלא הכינו אותה למפגש עם סבא, שלא הסבירו שלסבא יש פצע בבטן ולכן צריך להיזהר כאשר באים לחבק אותו. מספרת לה כמה שסבא אוהב אותה, איך הוא נהנה לשחק איתה שעות, איך הוא הקשיב בסקרנות ובסבלנות במשך שעות כאשר ניהלה שיחות ארוכות עם חברתה הדימיונית פטוניה (יש לי קוריוז לגבי הפטוניה הזאת אבל זה בפוסט אחר)....והבכי מטלטל אותי ואני ממשיכה לדבר איתה/איתי ולהרגיע. לספר על המחלה הקשה שלא ניתן היה לרפא, וכלל לא היה לה קשר לכך. זו לא היתה אשמתה. 

בכיתי ובכיתי ופתאום הכל נרגע. והגוש נעלם והנשימה חזרה לעצמה - ורק הדמעות עדיין התגלגלו קצת על הלחיים. 

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר - בין הזיכרון, לבין מה שקורה היום, בדאגה שלי לא'.

ויחד אנחנו מבינים שאני פוחדת לחבק אותה. שמא אגרום לה נזק, כמו שהגוף שלי זוכר שהוא גרם, כביכול, לסבא.

ואני יודעת שאהיה כאן בשבילה, לא משנה מה היא תעבור, ומה שקורה לה זה כמובן לא באשמתי וגם לא באחריותי. 

ואין לי סיבה לפחד לתמוך ולחבק. והיא יודעת שאני כאן בשבילה. והתחושה נעלמה.....