יוצאת לדרך חדשה

בעוד שעה ומשהו תגיע המונית שתאסוף אותנו, מכאן ליישוב הסמוך לאסוף את ע', השותף של T ואשתו כ', ומשם לשדה התעופה. 

חודש החתונה והאירוחים מאחורינו, ותשעה ימי חופשה בשמש החמה של גואה, הודו, לפנינו.

תכננו את הטיול הזה (או משהו דומה לו - בקאריביים אולי או בזנזיבר) לפני שנתיים. 

אבל בנובמבר 2012 חלתה בתם בת ה-12 של ע' וכ' בסרטן ונטרפו הקלפים. תכנונים לחוד, מציאות לחוד.

הם יצאו למלחמה - מאוחדים כמשפחה, תומכים בילדה, זה בזה וגם כל העת בבן הצעיר, שבכל רגע נתון במהלך השנה ההיא היה אחד מהוריו איתו בעת שהשני היה בבית החולים עם הגדולה. 

אנחנו תמכנו בהם מהעורף. T נשא בעול לבדו בעסק, גם במהלך שנת האשפוז והטיפולים וגם בחודשים שאחרי כן, כאשר גם ע' וגם אשתו כ' לא הצליחו להתאושש מהטראומה ומהחרדות למה יהיה, ולא ממש חזרו לתפקד בעבודה ובחיים פרט לחיים המשפחתיים הכי מצומצמים.

הוא בישל והביא לילדה לבית החולים כל מאכל שהתחשק לה פתאום - בכל שעה שהתחשק לה - כי אבד לה התיאבון ואבד הטעם, ועד שהיתה מוכנה לאכול משהו, כדי לחזק את הגוף המותקף ע"י המחלה והכימותרפיה - שום מאמץ לא נראה גדול מדי. 

לאחר כמעט שנה של טיפולים כימותרפיים, ביותרפיים וניתוח קשה .....ובמקביל שיקום אינטנסיבי גם בבית החולים וגם בבית - שיקום שנמשך עד היום...הילדה חזרה ללימודים, חזרה לחיים, חזרה לחברותיה ולעיסוקיה ועשתה הכל כדי להשאיר את החווייה ההיא מאחוריה.

עדיין יש בדיקות מלחיצות כל כמה חודשים, עדיין כמובן יש פיסיותרפיה והידרותרפיה, עדיין ניכרים - וכנראה תמיד ייכרו - צלקות ותוצאות המחלה והניתוח - אבל היא בריאה, היא יפהפיה, היא בוגרת ואחראית ועברה את הטראומה בגדול. 

הוריה, לעומת זאת, רק עכשיו מתחילים לצאת מהקונכיה אליה נכנסו - רק עכשיו מתחילים לשחרר, לצאת, להשאיר את הילדים מידי פעם לבד....לא ליותר מדי זמן. הטראומה גדולה מדי.

אז כאשר ע' וכ' ביקשו מאיתנו לנסוע איתם לחופשה ההיא, שנדחתה, לכבוד יום הולדתו ה-50 של ע' שחל בשבוע שעבר - נענינו מייד.

האמת - לא ממש התאים לי עכשיו, אחרי החודש האחרון. בא לי לחזור לשיגרה שלי, לשקט שלי, לחדש את האימונים ולמצוא מתאמנים חדשים נוספים...לחזור לספורט (שהוזנח מאז שחליתי ובמהלך שבועות החתונה והאירוח), לחזור לעצמי.

אבל אין מצב שהיינו מסרבים לבקשה הזאת, עד שסוף סוף הם מראים סימנים שהם חוזרים לעצמם. שהם רוצים לנפוש ולבלות ולחיות - שהם מצליחים לשחרר קצת את האחיזה המודאגת מהילדה...מהבן שנעשה עוד יותר קשור ותלותי...

אבל הנה המזוודה ארוזה, והמונית הוזמנה, הכרטיסים הודפסו ויש ויזה וביטוח נסיעות.....אנחנו נוסעים

ועכשיו דווקא כן מתעורר בי החשק, לקצת קיץ בחורף הקר הזה, לקצת בטן גב וצחוקים (איתם זה תמיד צחוקים) בלי לטפל באף אחד ובלי לדאוג לאף אחד.....

ואם יהיה גם wifi, כפי שפורסם באתר המלון - אז אפילו אתעדכן כאן מידי פעם, אקרא ואולי אף אכתוב (בסלולרי....לא חווייה מרנינה במיוחד)

טיסה נעימה לי ולהתראות בצד השני