יוצאת לדרך חדשה

דפוסי אכילה.....

שמתי לב, שבמהלך הניתוח של T וביום השחרור (ןלמחרת) שלו מבית החולים, כמעט שלא אכלתי. 

הייתי בסדר דווקא כי הכנתי לי אוכל בתיק, ואכלתי אותו שם כשהמתנתי....אבל זה היה רק כי צריך 

וכדי לא להיות כל כך רעבה פתאום שארד לקניון ואטרוף משהו באחד מבתי הקפה....

אבל אז שמתי לב, שכאשר חזרנו מהמיון, אחרי ש-T פיתח תגובה אלרגית למשככי הכאבים וכמעט נחנק למוות....לא יכלתי לסתום את הפה.

ולא במשך יום או יומיים....

זה נמשך כחמישה ימים.

כל הזמן הרגשתי צורך לאכול.

ובעיקר מתוקים. 

ואפילו אם אכלתי כבר, ואז הכנתי ל-T אוכל - אכלתי שוב איתו.

ושעה אחרי האוכל פתאום רציתי שוקולד (מריר אומנם אבל בכל זאת....)

ואפילו אם לקחת רק פרוסה של גבינת עיזים - מרחתי עליה ריבה (קטע ארגנטינאי) ...

באימון השבוע סיפרתי את כל זה למאמן שלי כמובן, כי אני מכירה את התופעה הזאת אבל לא באמת מבינה את המנגנון המפעיל אותה.

הוא שאל אותי כמובן מה התחושה הפיסית. והבנתי שזה לא רעב. זה חשק. זה צורך. זה חור בחלק העליון של הבטן שצריך למלא.

ותוך כדי תיאור התחושה נהייה לי חם והייתי צריכה להוריד את הפליס שלבשתי.

והוא שאל איזה זיכרון עולה, ולא ממש עלה זיכרון. כלומר - עלו זכרונות של מצבים דומים...אני כבר מבוגרת, ילדיי בוגרים - אחת בהודו, אחד בצבא...T בעבודה (באותן שנים הוא היה כל הזמן כמעט בעבודה)....ואני בסלון מול הטלוויזיה או עם ספר....וקופסא של ממרחית של עלית או משהו כזה בידי, ואני אוכלת ישר מהקופסא, עם כפית, וכל ביס מתוק ממלא קצת את החור הזה שדורש מילוי....ואחרי כל ביס אני מחכה לראות האם זה מספיק להיום.

האם הצורך נרגע.

אז למה זה קשור? לבדידות? לדאגה? 

ואז התחלתי לדבר על זה שלא הייתי אמא דאגנית. לא הייתי חרדתית. שחררתי.

לא מנעתי מהילדים ללכת לבד גם בגיל צעיר....לא דרשתי שיתקשרו כל הזמן לדווח היכן הם ומתי הם חוזרים, אלא אם עומד לחול שינוי במה שתוכנן מראש. לא היו ניידים חלק גדול מהזמן, נדמה לי שקנינו להם ניידים רק בגיל העשר'ה, ולפני כן היה טלקארט ולפני כן שיחות גוביינא מטלפונים ציבוריים...

בתקופות הפיגועים הגדולים באוטובוסים הם המשיכו לנסוע לחוגים ולפעילויות...לא הלחצתי אותם ולא סגרתי אותם בבית. כשבתי יצאה לטיולים של התנועה או בית הספר לא שמעתי ממנה עד שחזרה.

וגם אני עצמי - הייתי נוסעת בלילות לעבודה כאשר הזעיקו אותי עם תקלות (בתקופות שלא היה עדיין חיבור אינטרנט לעבודה מהבית)...בתקופה ש-T פתח את המסעדה הראשונה שלו ומילצרתי עבורו הייתי חוזרת לבד הביתה ב-1:00-2:00 בלילה....

ואז נזכרתי מתי הפסקתי לפחד. כתבתי על זה כאן ותיארתי את התקופה ההיא של רעידת האדמה בגיל 12 בפני המאמן שלי.

מעולם לא היה לי ברור איך דווקא אז ואיך בכלל - הפסקתי לפחד. והבנתי שלא באמת הפסקתי לפחד, פשוט כיסיתי את זה. היטב. 

מעצמי. ומהעולם. הייתי מאד משכנעת. מנגנון הגנה נולד, חוזקה נולדה - אני לא מפחדת מכלום ומאף אחד. אין עוד חוסר אונים מול מה עלול לקרות ומה עלולים לעשות לי. וכשבכל זאת הגוף נכנס לסטרס - אני אוכלת. בעיקר מתוק.

ובשנתיים האחרונות (מאז "נקודת מפנה" ומאז שאני מסכימה להתבונן פנימה יותר) אני מבינה שהפחד קיים שם עמוק בפנים.

היו תקופות שכעס כיסה עליו. בכל התקופות האוכל מרגיע אותו.

והתחלנו, המאמן שלי ואני, למצוא הקשרים בין מה שקרה בשבוע האחרון לבין אותה תקופה של רעידת האדמה, בגיל 12.

בשניהם היה מדובר בפחד מוות. אז - המוות שלי, של המשפחה שלי. עכשיו - של T.

בשניהם היה חוסר אונים מאד גדול - ובשניהם תיפקדתי כמיטב יכולתי. אז - על ידי מילוי הוראות החירום, עמידה מתחת למשקוף או יציאה מהבית.

עכשיו - על ידי הזעקת מד"א מיידית וקבלת טיפול חירום מציל חיים.

ובשניהם "המקום הבטוח" שלי היה הסלון. אז ישנתי בסלון, לבושה לגמרי, ערוכה לזנק במקרה של הרעידה הבאה. לבד.

מאז ועד היום - כאשר אני אוכלת, זה בסלון. לבד. 

והמאמן שאל אותי מה הייתי אומרת היום, אני הבוגרת, לילדה בת ה-12 שהייתי, מה היא היתה צריכה לשמוע. 

ונהיה לי עצוב באותו רגע כי באמת אין מה לעשות נגד רעידת אדמה, והסכנה אמיתית, ואין לי שום דרך למנוע אסון או באמת להגן עליה. 

ונזכרתי בילדות של בתי, שגם היא פחדה כל הזמן. וגם הפחדים שלה היו מדברים לגמרי מציאותיים - מחבלים, אנסים, פורצים...

וגם אותה היה לי קשה להרגיע, כי לא יכולתי לומר לה שדברים כאלה לא קורים, ושתמיד אוכל להגן עליה מפניהם...

והבנתי שכל שיכולתי לומר לאמפי הקטנה הוא שאני רואה אותה, שאני רואה שהיא פוחדת, ואני מבינה שהיא פוחדת, וגם אני בעצם פוחדת כי זה מפחיד. מאד. והסכנה אמיתית. ואין באמת מה לעשות, אבל אני כאן איתה, אם היא רוצה. היא לא לבד. אנחנו יכולות לפחד ביחד. 

העיקר לא להתעלם מהפחד, לתת לו תוקף - להסכים לחוש אותו. 

זה לא פתר שום דבר, כמובן, אבל זה קירב אותי קצת לעצמי. למי שאני, למי שהייתי, למה שמנהל אותי.

וזו כל המטרה באימון הזה. 

ואולי זה גם קרב אותי קצת לפוגג את המנגנון הזה....של האוכל כהרגעה, של המתוק כניחום.

אבל ברור לי שישנן עוד שכבות רבות למנגנון הזה...והדרך עוד ארוכה.