יוצאת לדרך חדשה

ביום שלישי כמו שהייתי בסערת רגשות עם המצב של T הגעתי לאימון אצל למאמן שלי.

אני מתיישבת ומספרת מה קורה, ומתארת גם את היד, שכמו לופתת את צווארי ואת מפתח הלב ולא מרפה. הפחד המשתק...הכאב של T, הסבל שלו...אבל יותר מזה: פחד על החיים שלו. ופחד עלי...לאבד אותו. חידק טורף אחד קטן עלול לקחת לי אותו...ואני מתארת את התחושות והן מתגברות. הלסת ננעלת. אני מרגישה שאני מתחילה לנשוך את פנים הפה ופנים השפתיים...לחץ, עצבים, פחד.

וגם כעס. כעס על הרופא שלא הביא בחשבון זיהום ולא נתן מראש אנטיביוטיקה...ולא התרגש מהזיהום ועוד אמר להפסיק את האנטיביוטיקה למרות שבדיקת הדם הראתה שהגוף עדיין נלחם במשהו...שלא ענה לטלפון או ל sms יממה שלמה עד שניג'סנו לאשתו...כעס ותסכול. וחוסר אונים. מול המצב. מול הפחד לאבד את T לחידק טורף קטן ורופא אדיש ומעצבן. 

ומייד, כמו בלחיצת כפתור, עולה זיכרון. אני בת שבע או שמונה. הבטן כואבת, יסורי תופת, ואני מקיאה ללא הפסקה. אמא שלי איתי במיון בבית חולים. אני מתפתלת מהכאבים ואמא שלי נלחצת ומבקשת מהרופא, שעורך בדיקה מקיפה בגופי, שייתן לי לפחות משהו נגד הכאב.

והוא עונה לה: "אני צריך את הכאבים שלה". 

אמפי בת השבע חווה בגוף את אותה התחושה כמו עכשיו. ועולה גם כעס על הרופא. מה זה "צריך את הכאבים"? כמובן שהיום אני מבינה שכדי לאבחן הוא היה חייב להעזר בכאבים שיכוונו אותו, בנוסף למדידת החום ולקיחת הדם...אבל אמפי הקטנה לא הבינה ולא שמעה כל הסבר (אולי הוא הסביר לאמא, לא שמעתי, אבל גם היא התרגזה). אני סובלת, וזה טוב לו. הוא בטח איש רע, אם זה מה שהוא צריך, כאבים של ילדה קטנה. 

ואני כאילו מקבלת על זה "חיזוק" מאמא שלי, שבמקום להרגיע אותי גם היא כועסת. 

(בסוגריים אומר שלאמא שלי אין יכולת להרגיע מישהו, אם הוא כועס גם היא מתרגזת, אם הוא סובל גם היא מייד סובלת)

והמאמן שואל אותי שאלת תם: "אז מה היחס שלך לרופאים?" ואני מבינה שאני לא סומכת עליהם. והוא שואל אם אני רואה את ההקשר למה שקורה היום עם T והרופא. 

ואני מבינה שמאז ילדותי (לא יודעת אם מאז המקרה הספציפי הזה, אולי עוד קודם) אני דואגת לאסוף כמה שיותר ידע בתחום הרפואי - כדי להבין לבד, כדי להתמודד לבד, כדי להיות צעד אחד לפניהם, כי אם קורה משהו - לא תמיד אפשר לסמוך עליהם. פיתחתי מנגנון הישרדות שכזה.

וכמובן המאמן שואל אותי מה הייתי אומרת לאמפי הקטנה לו הייתי שם בתור המבוגר המיטיב.

ואני מבינה שבאותה נקודה אי אפשר היה לומר לה שהכל יהיה בסדר, כי לא ידעתי מה יהיה. ולא ידעתי מה יש לה.

וכל מה שיכולתי לומר לה הוא שאני רואה שהיא כואבת וסובלת ומקיאה בלי הרף, 

ולחבק אותה

ולומר לה שאני רואה שהיא פוחדת ולא יודעת מה קורה לה ומה יהיה

ולומר לה שאני רואה כמה שהיא כועסת על הרופא ועל מה שהוא אמר, ולהסביר לה כמה שהכאב שלה נורא, הוא נותן לרופא סימנים כדי להבין מה לא בסדר איתה, וכך הוא יידע טוב יותר ומהר יותר מה יש לה ואיך לרפא אותה. 

מה ששכחתי לציין קודם זה, שברגע שעלה הזיכרון - נעלמה הלפיתה בגרון ובחזה, השתחררה הלסת, נעלמו התחושות הפיסיות. זה היה ממש מוזר.

ואחרי שעשינו את התהליך (מה שנקרא בסאטיה: "פירוק זיכרון והבנייה מחדש") סיפרתי למאמן על הדרך שלי להתמודד עם חוסר האמון ברופאים.

ואז נזכרתי בחמי, ז"ל, שהיה רופא פנימי וגם קרדיולוג. הוא היה הדיאגנוסטיקן הכי טוב שפגשתי אי פעם. נראה לי הוא היה המאבחן הכי טוב נקודה. כל מי שהכיר אותו, כפציינט, כחבר, כבן משפחה - כולם זכו כי כולם קיבלו ממנו את המתנה האדירה הזו, היכולת לשאול את השאלות הנכונות, להקשיב באמת לפציינט, לנתח במהירות בראש את הנתונים ואם צריך - לשלוח לבדיקות הרלוונטיות....ולבצע את האבחנה המדוייקת ביותר!

וכמה שאני מתגעגעת אליו כי הוא היה חמי והיה לי כמו אבא כל השנים, אני עוד יותר מתגעגעת לזה. לעובדה שעליו יכולתי לסמוך, כרופא. תמיד. והוא הציל את חיי בני פעם אחת, והציל את T כמה וכמה פעמים. ועזר לנו על כל צעד ושעל - גם בנושא הרפואי. 

ומתוך הזיכרון הזה של חמי התחלתי לבכות, שם בחדר המאמן. בכי חזק ומטלטל, בכי לא עצור, לא מתבייש, בכי אדיר.

אני אפילו לא יודעת מה זה היה החלק הזה של האימון אבל משהו בטוח השתחרר שם. 

והלכתי הביתה רגועה יותר, מרגישה בגוף (ולא רק בראש) שאנחנו נתמודד עם כל מה שיגיע. 

ואני מבינה שדברים תמיד קורים. מחלות קורות, תאונות קורות, מלחמות קורות ופיגועים קורים...ובתוך כל אלה אין לנו שליטה על מה שיקרה.....יש לנו רק שליטה על איך אנחנו מגיבים להם. איך אנחנו מתמודדים איתם. וכאן - בהתמודדות - אני לא חסרת אונים. 

וכבר באותו היום מצבו של T השתפר קצת. רמת הכאב (מהניתוח) ירדה קצת. והאנטיביוטיקה התחילה שוב לפעול על הזיהום וגם בית השחי נרגע קצת...והדרך עוד ארוכה אבל אולי רואים כבר קצת אור...