יוצאת לדרך חדשה

השמש זורחת והציפורים מצייצות....נראה כאילו האביב הגיע או לפחות הוא ממש בפתח

הטנגו ממשיך

מצד אחד T ממשיך להתקדם מבחינת טווח התנועה של היד בפיסיותרפיה, וגם (טפו טפו חמסה עיגולים) נראה שהזיהום שלו בדרך להיעלם כאשר בבית השחי יש זכר קטן (כמו עקיצה) לגולה שהיתה, והיא לא כואבת, ואין לו חום - וזאת לאחר שסיים את מנת האנטיביוטיקה השנייה כבר ביום ששי. 

מצד שני הכאבים שלו מתגברים, מתפשטים לכל הזרוע עד ליד, והוא לא ישן טוב בלילות, והלילה היה קשה במיוחד.

הוא התחיל לקבל (בנוסף לטראמאדקס וזאלדיאר עם תוספות של אופטלגין או נורופן לפי הצורך) גם תרופה בשם ליריקה, שנועדה במיוחד לכאבים שמקורם עצביים. עדיין מוקדם לדעת אם זה משפיע או לא - נראה תוך יום יומיים.

ואני...פתאם יש לי אפטה בחיך, ופתאם צצה גם איזו בעייה נשית...קבעתי לי תור לגניקולוג היום. אוף. 

בינתיים אני הולכת לחדר כושר, קובעת שוב עם חברות - בקטנה - יוצאת להליכות עם T (בעיקר בשבילו אבל גם אני נהנית מזה).

אין זכר למתאמנות שלי - מאחת מהן כבר התייאשתי מלשמוע (וקבעתי שאני לא יוצרת איתה קשר, מחכה לשמוע ממנה) ומהשנייה אין לי מושג למה לצפות כי הדירה שלה בסיום שיפוץ והיא כנראה עוברת דירה ובטח האימון זה הדבר האחרון שהיא חושבת עליו (למרות שהביעה רצון להמשיך ולהתאמן, ברגע שהבינה כמה טוב זה עושה לה). 

אני לא עושה בינתיים שום צעד אקטיבי כדי לקבל מתאמנים חדשים - אני בסוג של המתנה. למה? לא ברור. לעצמי אולי. ממתינה לעצמי. שאחזור. שאחזור לעצמי. לא יודעת....לא ברור.

השבוע יהיה לי אימון (שלי) וגם קבוצת מנטורינג (שבדרך כלל אני מצפה לה בכיף והשבוע אני קצת חרדה לקראתה - אולי בגלל החוויה של הפעם הקודמת)...

מאז ש-T נותח עליתי 2 קילו!!! אני לא מפסיקה לטחון. משהו בתוכי דואג....לחוץ....לא רגוע. משהו זקוק לנחמה מהסוג המתוק. הפחמימי. אני נכנעת לזה אבל בראש ממש מתעצבנת על עצמי.

אז מה קורה איתנו? לא ברור לי.