בדרך כלל אני לא כותבת על פוליטיקה אבל התגובה המיידית הזאת של עצב בעקבות תוצאות הבחירות שתפסה אותי ואת רוב קרובי ומכרי גורמת לי לחשוב על זה יותר מתמיד, וכרגיל הכתיבה עוזרת לי לעשות לעצמי סדר בדברים.
כי עצוב לי. באמת. על התקציבים שיילכו שוב להתנחלויות ולישיבות החרדיות ולטייקונים הגדולים. ועל הגזרות ועל המיסים ועל העמקת הפערים בין העשירים לעניים. על החינוך והבריאות והתשתיות והיחסים עם העולם ועוד מלחמות ובלי משא ומתן.....עצוב לי.
אתמול היה לי יום הדרכה בבית הספר לאימון שלי וגם שם כולם הגיעו עצובים ביום שאחרי.
אבל בדיוק שם מלמדים אותנו על הפער הזה בין מה שאנחנו רוצים שיהיה לבין מה שיש במציאות.
מלמדים אותנו שאין פער במציאות. במציאות יש את מה שיש.
ומלמדים אותנו גם שאם זו המציאות שלנו, זה מה שרצינו. ואם נדמה לנו שלא רצינו - כדאי לנו לחקור איך, למרות שרצינו משהו אחר, הגענו לזה.
וכמו כל דבר אחר שאני חוקרת לעצמי ובעצמי - יש לי תחושה חזקה שזה קשור בדרך.
בדרך שבה חשבנו להשיג את מה שאנחנו רוצים.
וכדאי לנו לחשוב היטב על הדרך, ועל מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רוצים.
וחשבתי על עוד משהו. ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה. כי זה עיקר הלמידה שלי שם, בבית הספר להוויה והקשבה היא לזהות את ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה.
כי שינוי זה משהו חיצוני. לעבור דירה, להחליף עבודה, להתגרש, להתחתן, ללדת או לאמץ ילד. אלה כולם שינויים חיצוניים.
אלה לא טרנפורמציה.
וכנראה השינוי - החלפת הממשלה, החלפת המדיניות, החלפת ההתנהלות של המדינה כלפי אזרחיה וכלפי העולם - שאנחנו רוצים, לא באמת אפשרי בלי שנחולל טרנספורמציה מבפנים, אחד אחד, כולנו (או לפחות רובנו).
ועל זה אני וחברי עובדים שם בעצם - על לחולל טרנספורמציה מבפנים, קודם כל על עצמנו, וגם על המתאמנים שלנו, וגם על הסביבה הקרובה שלנו - בכך שאנחנו מדברים את השפה הזאת, את הפילוסופיה הזאת.
של אחריות אישית. של ראיית המציאות כפי שהיא. של חיפוש פנימי של מה שמגביל אותי כדי שיהיה לכל אחד מאיתנו יותר חופש פעולה במרחב שלו ולא יופעל על ידי התניות אוטומטיות.
והעבודה עוד רבה והדרך עוד ארוכה, וזה מצחיק אותי שאני מצטטת דווקא את נעמי שמר, שעד כמה שאהבתי את שיריה, דרכה היתה ונשארה דרך הימין - אבל אם השינוי שרצינו עדיין לא קורה, סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.....
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
