יוצאת לדרך חדשה

אני יושבת אצל המאמן שלי ומתארת לו איך, במצבי הנוכחי שבו בפועל אין לי מתאמנים - כולם נעלמו, גם אלה שכביכול הביעו רצון להמשיך להתאמן - אני מוצאת את עצמי פוחדת לחזור לאמן.

מרגישה חסרת ביטחון, מרגישה שאני לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. שאני לא עומדת בציפיות. 

ואני גם מבינה שכך היה גם כאשר עבדתי במחשבים, כל הזמן הרגשתי את הפחד הזה. שאני בעצם לא מספיק טובה ולא מספיק יודעת מה אני עושה. ולא באמת הבנתי איך עוד לא עלו עלי. איך זה עוד לא התפוצץ לי בפנים, איך אני עדיין נחשבת מוצלחת ומעריכים אותי, ומקדמים אותי, וסומכים עלי. 

כלומר - זה לא קשור למקצוע, זה לא קשור לתחום. 

זו אני.

גם באימון - תחום שאני בחרתי ולא היה מן "ברירת מחדל" כמו המחשבים, תחום שאני לא חייבת להתפרנס ממנו, תחום שאני אוהבת באמת וגם....תחום שבו אני רואה תוצאות, לא רק בעצמי כמתאמנת אלא גם במתאמנים שעברו אצלי. עם כל הבוסריות שלי כמאמנת, עם חוסר הניסיון...הם התקרבו לעצמם, הכירו חלק מהמנגנונים שמפעילים אותם, למדו לקחת אחריות על חייהם, למדו לנשום, לשהות, לתכנן מי הם רוצים להיות במערכות היחסים שלהם ולא רק להגיב כל הזמן....זו היתה התחלה כמובן אבל הם קיבלו כלים - כל אחד התקדם בקצב שלו ובמידת הנכונות שלו להתבונן על עצמו, אבל קרה שם משהו. משהו שאני סייעתי להם לעשות...

גם שם, כשאני מאמנת, אני כל הזמן חוששת שאני לא עושה את זה כמו שצריך, שאני לא עומדת בציפיות. ואני מפחדת לחזור לזה. מפחדת לשווק את עצמי, לחפש מתאמנים חדשים. בתיאוריה רוצה להתנדב - לאמן מישהו בהתנדבות - איש/אשת חינוך או ניהול, מישהו שהאימון שיעבור ייטיב עם הקהילה  - ובפועל לא עושה שום צעד בכיוון. מפחדת. משותקת. 

והוא כמובן שואל אותי מה התחושות שעולות לי בגוף בזמן שאני מדברת, ואני מרגישה שנגמר לי האוויר, וצריכה להזכיר לעצמי לנשום. וגם יש לחץ על העיניים והרקות...והוא מבקש ממני להישאר בתחושות האלה ולחכות לראות איזה זיכרון עולה.

ופתאום עולה זיכרון מגיל 14, בדיוק חזרתי ארצה עם משפחתי מארה"ב, אני בכיתה ח' בטיול שנתי, יושבת בטיולית עם חברי לכיתה בדרך לגליל...כן, זה היה המונפור ועוד כמה אתרים באזור. לא זכרתי בדיוק.

זוכרת את הטיולית - נראה לי שזה כבר לא קיים היום, בעיקר כי זה לא היה בטיחותי. ספסלים ארוכים כאלה וכמובן שאף אחד לא חגור...

זוכרת אותנו שרים עד צרידות - שירי טיולים, שירי ארץ ישראל היפה...זוכרת את הכיף שחשתי שאני שוב בארץ ושוב חלק מהנוף, שוב מטיילת ושוב שרה בעברית...מרגישה שייכת. 

ואז, בחלק מהשירים - פתאום עולה בי בכי. מן התרגשות כזאת, בכל זאת שנים לא הייתי כאן ושנים לא הייתי חלק מההוויי הארץ ישראלי הזה - משהו נוסטלגי עולה בי. 

כולם שרים בטיולית, חלק מהשירים אני מכירה עוד מלפני שנסענו לחו"ל וחלקם חדשים לי, נכתבו אחרי שעזבנו. ואני לומדת את השירים החדשים והם מרגשים לא פחות.  "מלכות החרמון" למשל... ואני נתקעת באמצע כי הגרון שלי מתמלא דמעות והעיניים מוצפות. ואני מתעצבנת על עצמי כי פאדיחות (וואלה אז אפילו לא ידעתי את המילה הזאת, אפילו "פאשלות" לא היה עדיין"...כנראה "בושות"...)- ומה יקרה אם ישימו לב? ואני מפסיקה לשיר בכל פעם שזה קורה. ומתעצבנת עוד יותר. למזלי אף אחד לא שם לב. 

ואני מנסה להבין מה זה הבכי הזה שעולה. ומבינה שזו חזרה למשהו אהוב. משהו שהתגעגעתי אליו. אבל גם משהו שאני צריכה ללמוד להשתלב בו בחזרה. ויש לי כאן קושי. והציפייה - של כולם וגם שלי - ש"אנחת בריצה" ואמשיך מאיפה שהפסקתי - בגיל 9 וחצי לפני למעלה מארבע שנים כשנסענו לארה"ב. ואי אפשר ממש לצפות לדבר כזה. לא מילד ולא ממבוגר. שינויים קיצוניים כאלה, גם בי וגם במקום אליו אני חוזרת. ובמיוחד בשנים ההן - 1968 עד 1972 ישראל השתנתה לבלי הכר. עזבתי אחרי מלחמת ששת הימים וחזרתי לפני מלחמת יום כיפור. 

והמאמן שואל אם אני רואה את ההקשר לתחושה של היום. והיה לי קשה לראות קשר, והוא אמר שלדעתו מילת המפתח היא "לחזור". כי בתחילת האימון אמרתי שאני מפחדת "לחזור לאמן". ובעצם הציפייה שלי היא אותה ציפייה - אמנם ההפסקה לא ארוכה כזו והשינוי לא גדול כזה אבל אין פרופורציה כאשר מדובר בקפסולות זיכרון שבגוף. שוב אני מצפה מעצמי "לנחות בריצה", לחזור לאמן כאילו לא עברו עלי דברים בחודשים האלה. שוב מדובר לחזור למשהו אהוב, משהו שאני מתגעגעת אליו, אבל פוחדת להיתקע. כמו הבכי באמצע השירה. פוחדת להתפדח. פוחדת מהתגובות. 

והוא שואל אותי - לו היית יכולה אז בגיל 14, מה היית עושה? לו הכל היה אפשרי ולא היה חשש משום דבר, מה היית רוצה לעשות? וחשבתי רגע ואמרתי שבעצם לא הרגשתי אז שאני יכולה לספר את זה למישהו, שאני יכולה לדבר על זה בכלל. עם אף אחד. ולו יכולתי, לו הייתי "הילדה הפעילה" באותן סיטואציות - ולא הילדה הפאסיבית שמתפדחת ומשתתקת ונסגרת בתוך עצמי - הייתי מדברת על זה - שם, באותו רגע, עם חברה למשל. או אחרי הטיול בבית עם אחד ההורים. ואולי זה היה משחרר משהו, ולא יוצר בי את הדפוס הזה של בהלה, בושה, פחד, השתתקות (=שיתוק). 

נדמה לי שבאימון הזה פיתחתי קצת חמלה כלפי עצמי בכל הקטע הזה של לחזור לאמן. זה יקרה כשאהיה מוכנה, וגם אז - לא נורא אם זה לא יעבור "חלק". יש תקופת הסתגלות.

וכבר ביום רביעי בסדנת ההמשך באימושיין כאשר תרגלתי אימון במשך כמה דקות ובאמת היה לי קצת קשה להיכנס לזה - נותרתי רגועה. נשמתי. הבטתי למתאמנת שתרגלה איתי בעיניים. היתה נינוחות חדשה.