יוצאת לדרך חדשה

איזה כיף לשבת בבית ביום גשום חלקית ולא לעשות דבר. 

אולי לא לעשות דבר פרט להשלמת הניקיון של המטבח אחרי האירוח של אתמול.

היו כאן the usual suspects: בתי עם חתני והנכדים, אחי עם גיסתי והאחייניות המתוקות. שולחן לעשרה.

לו היו כאן גם בני ואשתו הטרייה היינו 12. ולו היו גם להם 2 ילדים היינו 14 - וזה בדיוק הגודל של שולחן האוכל שלנו. 14. יש למה לצפות....

בחמישי שלפני ליל הסדר הנכדים היו אצלנו כל היום. הם היו מתוקים כרגיל אבל גם היה לא פשוט. 

נשמותק, בן השנתיים וחצי פלוס, נמצא עמוק בתוך תקופת ה-terrible twos. בודק גבולות, בוכה כמעט ללא סיבה ובוודאי ללא פרופורציות, לומד גם קצת לעשות מניפולציות....חכמוד, בן הארבע ורבע גם כן נמצא בתקופה דומה - בתי קוראת לה the fucking fours. 

נעזרנו בכל מה שלמדתי באימון : לתת תוקף לרגשות שלהם, לשקף את מה שהם אומרים/עושים/מבקשים - אבל להיות מאד ברורים לגבי מה אנחנו מסכימים ומה לא. איכשהו, זה עבד. מעניין שהניסיון שלנו כהורים פחות תופס כאן. או שאולי אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. 

בכל מקרה היה קשה אבל היה כיף.

ביום ראשון של חול המועד הם שוב היו אצלנו כל היום. הפעם שום תופעת terrible twos או fucking fours לא צצה בכלל. תהיתי לגבי זה - איך זה ייתכן או מה תרם לזה? ואז חשבתי על זה שביום חמישי הם היו אחרי שבוע של גן, עם המתחים והלחצים שצברו כל השבוע, עם העלבונות הקטנים שהם סופגים ובולעים כל יום...עם התסכולים - אלוהים יודע מה באמת עובר עליהם בכל דקה של כל יום. 

ואילו ביום ראשון הם כבר היו אחרי חמישי (איתנו) ששי-שבת (עם ההורים ועם המשפחה המורחבת) - וכנראה כבר נטולי לחצים ותסכולים. החופש עושה להם טוב. נדמה לי שביום ראשון היה לנו בילוי עם הנכדים הכי כיף שהיה אי פעם, וזה אומר הרבה.

בליל הסדר היינו אצל המחותנת שלנו, אמו של חתני. בנוסף אלינו היו שם כמובן גם בתי עם חתני והנכדים, אחיותיו עם בני זוגן (והגדולה גם עם שני ילדיה בגילאים דומים לנכדיי), דודתו של חתני עם 3 ילדיה הבוגרים, דודו הגרוש של חתני (בלי הבן שלו, שהיה עם אמו) וסבתו של חתני. והיה כיף אמיתי. קריאת ההגדה גם בוצעה במלואה (לפני ואחרי הארוחה) וגם היתה מצחיקה וכיפית, עם שירים באמצע ובסוף (כולל "ויהי בחצי הלילה", "ואמרתם זבח פסח" וכמובן "אחד מי יודע" וגם "חד גדיא" ) ואוכל טעים ביותר (בלי גפילע ובלי קניידלך - בישול בוכרי במיטבו). הקטנטנים שיתפו פעולה עם הקושיות ועם האפיקומן ועם הגביע לאליהו הנביא...ונשארו ערים וערניים ובמצב רוח נהדר עד הסוף (נשמותק נרדם באיזשהו שלב אבל חכמוד ושני בני דודיהם החזיקו מעמד). לא שמנו לב איך הזמן עבר - פרט לכך ש-T התחיל להרגיש פחות ופחות טוב (מה שקורה לו בד"כ בערבים מאז הניתוח) ואנחנו הלכנו הביתה ראשונים - אבל זה כבר היה עשרה לחצות הלילה. לא רע. 

ביום שני נסענו לצפת למחותנים השניים - הוריה של כלתי - והבאנו להם את אלבום החתונה (יצא מקסים) וכמובן מתנה לחג. אכלנו איתם צהריים ופטפטנו וצחקנו והיה ממש נחמד. אמנם נסענו (בפקקים של חול המועד) יותר שעות ממה שבילינו אצלם, אבל היה שווה. 

בשלישי בערב הוזמנו לארוחת ערב אצל חברינו א' וא' - ארוחת פשוטה של שקשוקה וסלט....והיה כיף גדול פשוט לבלות ביחד. 

ברביעי היה לי אימון ומייד אחריו את קבוצת המנטורינג. היה ממש טוב, גם באימון ובגם במנטורינג. 

היה לי קצת אינטנסיבי כי גם בקבוצה "התנודבתי" להתאמן (מישהי מהקבוצה "התנודבה" לאמן) - כך שבעצם התאמנתי פעמיים רצוף באותו יום. לא פשוט. אולי אכתוב על האימונים בנפרד. 

אתמול כאמור המשפחה היתה אצלנו לארוחת ערב חג - הכנו אותה ביחד והיה כיף גדול עם כולם, וגם הצלחנו לדבר עם בני בסקייפ. עכשיו הגוף קצת מפורק (עבודה במטבח - גם הבישול וגם הניקיונות שאחריו - קשים לי, בעיקר עם הגב - אבל זה שווה את הכיף של לארח את כולם כאן). 

קראתי את בלוגיי האהובים, עשיתי את התקציב להחודש....נראה לי שאני מוכנה כבר לאכול צהריים ולרבוץ עם ספר או עם סדרה בטלוויזיה.....

חג שמח