התחלתי לדבר על דיאטה
ובעצם דיברתי על היחסים שלי עם הגוף שלי. על התסכול שיש לי ממנו. על הבגידה שאני
חשה שהוא בוגד בי, וגם אני בוגדת בו – כאשר אני זוללת או מזניחה את הפעילות
הגופנית, אבל בעיקר הוא בוגד בי. כי בדרך כלל אני שומרת, ומתעמלת, ובכל זאת לא
יורדת במשקל, וכל דבר קטן שאני אוכלת מייד מתבטא בעלייה במשקל. וזה נכון שחשוב לי לרדת במשקל בגלל הבריאות, אבל
עוד הרבה לפני הבריאות מה שמפריע לי זה איך שאני נראית. ואני שמה לב שיש בי כעס על
כך שאני מייחסת כזאת משמעות לאיך שאני נראית, אבל ככה זה. אני מתוסכלת מאיך שאני
נראית. ועוד משהו ששמתי לב אליו: מגיל צעיר מאד אני מתוסכלת מאיך שאני נראית. אבל
כשאני מסתכלת מידי פעם על תמונות מתקופות שונות (ואין לי הרבה, כזכור, כי כל
אלבומי התמונות של הורי נהרסו בשיטפון בפיצוץ צנרת) אני מבינה שנראיתי לא רע בכלל,
ולא הייתי ממש שמנה – אבל הרגשתי מאד שמנה. וגם כשהייתי 15 או 20 ק"ג פחות
ממה שאני היום. או בנערותי כשהייתי 25-30 קילו פחות ממה שאני היום, וגם אז הרגשתי
שאני "לא כמו שצריך". או "לא כמו כולם". ועולה בי עוד כעס:
למה יש אנשים שהם רזים, שיש להם בטן שטוחה או רק טיפה בולטת, רגליים רזות וארוכות
או לפחות רזות – שהירכיים שלהם לא מתחברות באיזה שהוא שלב – וזרועות רזות שאפשר
ללכת עם חולצה בלי שרוול...וציצי יותר קטן....למה יש אנשים שיכולים לאכול מה שבא
להם והם לא מייד משמינים?
ואני מדברת על זה
שמילא, לו הייתי "שמנה" אבל יציבה במשקל, כל הזמן אותו הדבר. הייתי
לומדת להתאים את הבגדים ותסרוקת וכל מה שצריך – לגוף שלי כמו שהוא. אבל לא, כל
שנה, כל שנתיים – המשקל ממשיך לטפס ולעלות. אין שום גבול עליון. אין סוף לכמה שאני
מסוגלת להשמין, ועכשיו צריך גם לחשוב על הבריאות.
ואני מדברת על זה
שלמרות שאני מתעמלת באופן סדיר, אני לא באמת מצליחה לבנות כושר כמו שהייתי רוצה,
כי לכל מקום אני סוחבת עלי עוד שני אבטיחים מיותרים (מבחינת המשקל) שמקשים עלי
ומכבידים עלי ומאטים את הקצב שלי.
ובו בזמן אני עדיין
מתביישת שאני בכלל מתעסקת עם זה. עם הגוף, עם השומן, עם המשקל, עם המראה.
וכועסת על עצמי וכועסת
על הגוף וקצת מרחמת על עצמי גם בגלל איך שאני נראית וגם בגלל שאני לא כמו כולם וגם
בגלל שאני כל הזמן עושה דיאטות ומונעת מעצמי מאכלים שאני אוהבת....והבכי עולה...
והמאמן שואל אותי איך
הנשימה ...והנשימה סדירה. אין משהו שחוסם אותה. היא סדירה, היא זורמת. והוא שואל
מה אני חשה בגוף – אז אני חשה את הדמעות שמציפות את העינים והגרון, בעצם את כל
הפרצוף. כל הראש מלא בדמעות, וקצת יוצרות לחץ על העיניים ועל הסינוסים....
ואני נושמת.
ועולה זיכרון ילדות:
אני בכיתה א או ב...שיעור התעמלות. קרקע ומכשירים. כולנו יושבים בשורה לאורך הקיר,
לאורך הסולמות שמחוברים לקיר...וכל אחד בתורו קם ובא למזרון וצריך לעשות גלגול.
גלגול רגיל קדימה...וכשמגיע תורי להתגלגל, מייד אחרי הסיבוב או אפילו בתוך הסיבוב,
אני מקבלת סחרחורת איומה, הכל נהיה שחור ואפור והחדר נעלם ואני מאבדת את שיווי
המשקל – זו תחושה נוראית. מפחידה. ואחרי כמה רגעים זה נרגע.
אני לא ממש זוכרת אם
אמרתי שהיתה לי סחרחורת. לא חושבת שידעתי לומר שאבדתי שיווי משקל. כמו שאני מכירה
את הילדה שהייתי, התביישתי לומר שמשהו לא בסדר. אבל ממש לא רציתי לעשות את זה שוב.
פחדתי. שזה יקרה לי שוב. פחדתי שכולם יראו (אולי כבר ראו?) שהסתחררתי ואיבדתי את
שיווי המשקל...אבל גם לא העזתי לומר כלום כי לא רציתי שהמורה תכעס עלי. בכלל, בתור
ילדה וגם בתור מבוגרת – קשה לי מאד כשכועסים עלי. ואני תקועה בין שתי ברירות בלתי
אפשריות, כי אני ממש לא רוצה לחוות את הבלק אאוט הזה שוב, אבל שום כוח שבעולם לא
יכול לגרום לי לומר את זה...אני לא ממש זוכרת מה עשיתי בפועל. אולי אמרתי למורה
ואולי אני זוכרת שהיא אמרה שלא נורא, אחרי כמה פעמים זה יעבור. לא ממש זוכרת. די
ברור שנאלצתי להתגלגל שוב. זו היתה הפעם הראשונה, אבל יש לי זיכרונות על זה גם
בהמשך – מהקיטנה ומשיעורי התעמלות נוספים. ובשנים מאוחרות יותר כאשר כבר שחיתי –
בבריכה. עד היום נראה לי שזה קורה לי כאשר אני עושה גלגול לפנים. זה לא קורה לי
כאשר אני עושה גלגול לאחור. ויכול להיות, אני לא ממש זוכרת, שהשווצתי עם הגלגול
לאחור, כי לא כל הילדים הצליחו לעשות גלגול לאחור. אולי כדי לפצות על חוסר האונים
שלי בגלגול לפנים...אבל עלה בי תסכול גדול, למה זה קורה לי, למה אחרים יכולים
להתגלגל חופשי לפנים ורק לי יש את הסחרחורת הזאת. מה לא בסדר איתי? ולא סיפרתי על
זה לאף אחד, גם לא להורים. לאף אחד.
והמאמן אומר לי:
השתמשת ממש באותם משפטים. למה אני שמנה ואחרים רזים (למה הילדים האחרים מתגלגלים
חופשי ולי יש סחרחורת). למה הם יכולים לאכול חופשי ואני מכל דבר קטן משמינה. והכעס
הצפוי של המורה על חוסר הרצון שלי להתגלגל – הפך לכעס שלי על הגוף, מדוע הוא כפי
שהוא. והרחמים על עצמי. אחד לאחד.
והוא שואל אותי – אם
הייתי הילדה פעילה בזיכרון, אם הכל היה אפשרי מבחינתי אז– מה הייתי עושה. ואני
חושבת על זה...לולא הרגשתי חסרת אונים, מפוחדת, מבויישת...אולי הייתי אומרת למורה
שאני לא מוכנה בשום אופן להתגלגל. שזה עושה לי רע. אולי הייתי אומרת לה או לפחות
אחרי הצהריים להורי – שקורה לי משהו נורא כאשר אני מתגלגלת, ואולי היו בודקים את
זה, עוזרים לי, עושים עם זה משהו.
והוא שואל מה הייתי
אומרת היום לילדה שהייתי: וזה היה לי כבר יותר קשה. אבל מה שהצלחתי לומר זה שאני
רואה אותה, שאני רואה את מה שקורה לה, הייתי נותנת תוקף למה שעובר עליה כשהיא
מתגלגלת. שהיא לא לבד עם זה. זה באמת קורה לה. וזה באמת מפחיד. וזה הגיוני שהיא
מפחדת להתגלגל שוב. ושהיא יכולה לדבר על זה עם מישהו.
לא יודעת מה האימון
הזה שחרר – אולי איזו שכבה דקיקה ממיליוני השכבות שמועמסות על דימוי הגוף שלי. אבל
נתתי שם עבודה. ימים יגידו....
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
