בימים האחרונים התחיל לפעפע בי משהו - היו כנראה כמה טריגרים לפעפוע הזה. גם הפוסט המדהים של אמא'לה, גם נאום מרגש שבני נתן בהופעה שלו - על התקופה שבה הוא חי בניו יורק ואהובתו היתה בבוסטון וכמה נהדר שהחליט לחזור לגור איתה בבוסטון ולהתחיל תואר שני (שסיים בינתיים) וסוף טוב הכל טוב היום הם נשואים באושר....גם כמה תגובות של T לסיפורים שהעליתי מתוך האימון שלי ...תגובות בסגנון של "אז מה הבעיה? " או "מה לא בסדר?" סוג של חוסר הבנה בסיסית שאני לא מקטרת על ההורים שלי אלא משחזרת תגובות שלי להתנהגות שלהם כדי ללמוד איך פיתחתי דפוסי התנהגות מסוימים אז - כדי להתמודד עם זה - שעדיין קופצים לי אוטומטית היום - ולא משרתים אותי.
שמתי לב ששנים אני נמנעת מלדבר עם T על נושאים מסוימים. קשה לי. אני חוששת מהתגובה שלו - חוששת לעצבן אותו, חוששת לפגוע אולי, אבל בעיקר חוששת להיפגע. כל מה שאני מקטלגת תחת "רגשות" או שאנשים עלולים לקרוא לזה "חפירות" אני מאד נזהרת ומאד מצנזרת. אני שמתי לב שאני גם לא ששה לחשוף את עצמי או אפילו את החומר שאני לומדת - לביקורת. בעוד שאין לי שום בעייה לספר לאנשים אחרים את שיטת סאטיה למשל, את העקרונות שלה, את הנחות היסוד שלה - עם T אני מאד מאד מסננת. אני מדברת איתו רק על דברים שאני כבר ממש בטוחה בהם, שאין סיכוי שהוא יפסול או יקטין, וגם אם ינסה - אין לי בעייה לעמוד מאחוריהם.
ומתוך זה התחלתי בימים האחרונים לחוש מן געגוע מלווה בכעס - געגוע ל"בן זוג שבראש" שהיה לי פעם, כנראה, שכבר מזמן שחררתי לטובת בן הזוג שיש לי במציאות. ובו זמנית התעצבנתי על עצמי על הגעגוע הזה כי אין - באמת אין - ולא יכול להיות לי בן זוג יותר טוב, אוהב, מתאים, נותן, משקיע, מתחשב, מסור - מ-T. והבנתי שזה כנראה לא קשור. יש תחומים (בעיקר הרגשיים והרוחניים) בחיי שאני נמנעת מלחשוף בפניו. מקסימום אני מעזה לעשות זאת כאשר יש עוד אנשים בסביבה. זה מוזר. מטורף אפילו. כנראה שבחברת אחרים יש לי פחות חשש שהוא יזלזל או יסתור או יקטין את מה שאני אומרת.
ובו זמנית אני מתבוננת על עצמי מהצד ונוזפת בעצמי: אמפי, השתגעת? את עם הבן אדם הזה ארבעים שנה (!), מה הקטע שלך? וברור לי שזה הקטע שלי, יותר מהכל - יהיו תגובותיו אשר יהיו - ברור לי שיש לי שם משהו. מחסום, מגבלה ששמתי על עצמי ואני "מתחזקת" אותה כל השנים. ומדי פעם הוא מגיב בצורה שפוגעת בי וזה "מתחזק" אותה עוד יותר. "הנה" אני אומרת לעצמי, "ההוכחה שבתחום הזה עדיף שאשתוק".
אז הבאתי את זה לאימון שלי השבוע (איך לא?) ובין היתר סיפרתי ש-T לא אומר לי שהוא אוהב אותי. אף פעם. הוא אמר לי (באנגלית) כשרק התחלנו לצאת, ונדמה לי שהוא אמר לי שוב רק ביום הולדת 50 שלי - כשערך לי מסיבת הפתעה ענקית - בנאום מרגש (לא היתה עין יבשה בכל החדר) בו בין היתר אמר "תמיד את אומרת לי שאת אוהבת אותי, ואני מהנהן בראש כמו אידיוט. אז כן - אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני לא יכול בלעדייך" משהו כזה. ואני צחקתי שזה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות. בשנים הראשונות הייתי נפגעת מההנהון האידיוטי הזה שלו. אחר כך התרגלתי. מאז הנאום המדהים זה כבר ממש הפך לבדיחה. אין לי ספק שהוא אוהב אותי. אבל מה לעשות - לפעמים אני רוצה גם לשמוע את זה במלים.
והמאמן שואל אותי (כמובן) מה קורה בגוף, והפעפוע הזה (שקודם הסתובב לו בין הגרון ללוע לעינים - בעיקר בצורת דמעות לא ממומשות) הפך לגולה קטנה אך נוכחת בפינה השמאלית של הגרון. ועוד לפני שהוא הספיק לשאול עלה לי זיכרון.
אני בת 17 בערך ו-T שיריונר, מגיע הביתה מסיני פעם בשלושה שבועות (במקרה הטוב). אין לי טלפון בבית אז חוץ ממכתבים אין לנו קשר בין מפגש למפגש. אני צעירה ומאוהבת ורומנטית מאד ומתגעגעת כל הזמן ו....כותבת שירים. חלקם מולחנים ומושרים אבל חלקם פשוט שירה - מכתבי אהבה וכאב וגעגוע בצורת שיר - ולקראת יום הולדתו ה-19 (ויום השנה לחברותנו, שחל באותו היום) אני מאגדת כמה לחוברת יפה ומגישה לו אותה במתנה.
T חייל צעיר קורע את התחת ועובר את מה שעובר בצבא, מגיע הביתה לחברתו האוהבת ומקבל חוברת שירי אהבה עצובים ומתגעגעים, קורא והדמעות זולגות בדממה על לחייו - ובסוף הקריאה אומר לי : "זה לא עושה לי טוב". ומחזיר את החוברת.
אמפי בת 17 בהלם לא מסוגלת לומר מילה. אין לה מושג הרי מה עובר עליו, אין לה מושג מה הוא צריך בתקופה קשה זו של חייו. היא רואה רק את מה שהיא מרגישה. והמלים של T הם כמו בוקס בבטן שלה. והיא אפילו לא עונה. אבל באותו רגע כנראה מתהווה מסקנה אצלה בראש - לצנזר. לא לשתף את געגועיה וכאבה על זה שהוא רחוק ומגיע לעיתים כל כך רחוקות. לא לחשוף בפניו את מה שקשה לה, אלא להתרכז בלעודד אותו, לשמח אותו, להיות עבורו המקום השמח, האוהב, החמים והנעים שהוא זקוק לו כאשר הוא מגיע הביתה מהמדבר ושמן המכונות והמפקדים והקשיים. ובאותו הזמן זה כנראה היה נכון לעשות זאת. להתחשב בו, לעודד אותו. אבל נוצר אצלי דפוס שנמשך לאורך שנים.
וזה לא רק כדי להתחשב בו - אלא גם כדי למנוע את הפגיעה בי מהתגובה שלו.
ולאורך השנים מצאתי "הוכחות" למסקנה הזאת, כי זה גם מה שקורה. מפתחים מנגנון הגנה מסוים ואז כל החיים מוצאים הוכחות מדוע הוא נחוץ ומדוע הוא עדיין רלוונטי.
והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי, אם היו לי כוחות, אם לא הייתי בהלם ובאלם - מה הייתי עושה או אומרת בסיטואציה ההיא. ואני חושבת רגע - ודבר ראשון קפץ לי שהייתי מבקשת סליחה. "אני מצטערת שזה העציב אותך, אני שפכתי את רגשותי ומחשבותי על הדפים וראיתי רק את עצמי, ולא חשבתי על מה עובר עליך, ולא חשבתי על איך אתה תרגיש כשתקרא את זה"
והמאמן שואל מה עוד?
ואני חושבת קצת - "ספר לי מה עובר עליך שם, ומה אתה מרגיש? ומה אתה מרגיש כשאתה איתי בבית, ומה הרגשת כשקראת את השירים שלי"
ואני חושבת על זה שהוא כן מספר לי, בהרחבה אפילו, במהלך כל השנים - כל מה שקורה לו בצבא, כל מה שקורה לו בלימודים אחר כך, בעבודה....הוא כן משתף. הוא לא מצנזר. הוא מרגיש חופשי לדבר איתי, הוא מרגיש שאני מקשיבה.
ועוד...
"הייתי בהלם עכשיו כשאמרתי לי שזה לא עושה לך טוב. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, לא ציפית לתגובה כזאת, והאמת שזה פגע בי. חשוב לי לדעת שאני יכולה תמיד לומר לך את מה שאני מרגישה, אבל עכשיו אני חוששת לפגוע בך.
והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר בין הזיכרון לבין מה שקורה היום. במיוחד כשאני אומרת ל-T שאני אוהבת אותו והוא רק מנענע עם הראש. ואני מדמיינת את עצמי אומרת "אני צריכה שתגיד, אני רוצה לשמוע את זה, אפילו אם אני יודעת."
ואני מרגישה בכל זאת משהו לא פתור. והמאמן חושב שאני לא רק מצנזרת כדי לא להיפגע, אני עושה זאת כדי לא לפגוע. כדי לא להיות שוב מול T במצב ההוא עם חוברת השירים, שבו שפכתי את ליבי - וזה לא עשה לו טוב. יכול להיות. זה לא סגור לי עד הסוף.
עדיין יש משהו בתגובות שלו שסוגר אותי, מכאיב לי - בקטנה - כמו עכשיו שהקראתי מכתב מרגש שחברה שלנו כתבה לחתונה של בנה, וכמובן שנחנקתי מדמעות - כי ככה אני, מתרגשת בקלות ובוכה בקלות - והוא מכיר אותי ויודע שככה אני - אבל הוא מייד צחק ואמר "אבל למה את בוכה? הארוע כבר עבר" למה הוא אומר את זה? הוא לא מבין שככה אני? שזה פוגע לצחוק על זה?
ואני לא יודעת עם בעקבות האימון הזה משהו ישתחרר מהגוף, אבל אני בטוחה שלמשהו הזה יש עוד המון שכבות......
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
