מסתובב כאן שרביט של "הרגע שבו ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי" בו תיארו חגית, כמו מניפה וקורדליה רגעים מדהימים שלהן
ולי לא עולה כלום. נאדה. כלום. ניינטה. כי אני עדיין לומדת לסמוך על עצמי.
כי אני מסתובבת חיים שלמים עם תחושה שקשה לי לסמוך. שמסוכן לסמוך. הן על אחרים והן על עצמי.
וקורדליה הציעה לי להיזכר ברגעים יפים.....
ועולים לי דווקא רגעים מופלאים בחיי - מסתבר שחיי רצופים ברגעים יפים. החיים חייכו אלי, האירו לי פנים.
אבל כמעט כל הרגעים דווקא מבהירים לי עד כמה לא היה לי מושג שאני יכולה לסמוך על עצמי.
עד כמה היו אלה אחרים שהבינו שהם יכולים לסמוך עלי.
ויש לי בטיוטות פוסט רשימות כזה בו פירטתי, בהצעתה של קורדליה, עוד ועוד רגעים קסומים מאז הילדות הרחוקה ועד היום.
הישגים מופלאים, התגברות על קשיים, זכייה בפרסים. נבחרתי, נצחתי, נשלחתי לייצג, התקבלתי, מוניתי, צויינתי לשבח.....
בכל הרגעים האלה אני מתבוננת על עצמי מהצד ועדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך על עצמי.
עדיין לא מאמינה לאחרים כאשר הם סומכים עלי.
עדיין לא מבינה איך הם ראו מה שראו בי, איך הם קלטו בי את מה שאני עדיין לא קולטת.
ואפילו מהססת אם לפרסם את הפוסט ההוא - כי הוא נראה לי כמו שורות על גבי שורות של "שוויץ" - התרברבות סתמית - "הו, תראו כמה אני מוצלחת" - לא אוהבת את זה.
אבל עובדת על זה. מסתכלת על זה נכוחה. מבינה שזה הנושא כרגע, אחד הנושאים - ויש לי סבלנות. ואורך רוח.
ואני נושמת.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
