יוצאת לדרך חדשה

הפוסט הזה הוא המשך של הפוסט הזה 

כאשר הזמנו את השייט לא היה לנו מושג איך זה באמת מתנהל. כאשר בני ביקר שם במסגרת הטיול אחרי צבא שלו, הוא פשוט הגיע ל-Quito,Ecuador והסתובב בין הסוכנויות השונות וחיכה למצוא דיל והצליח למצוא מקום על סירה לא מפוארת אבל נוחה ומפנקת בחצי מהמחיר שאנחנו מצאנו. אבל לנו לא היתה הפריווילגיה להגיע ולחכות לדיל. אז הזמנו מראש. רצינו נוחות מינימלית:

למשל להיות לבד בחדר, רק שנינו, בלי שותפים. לישון במיטה זוגית ולא מיטות קומותיים.

רצינו להיות עם כמה שפחות אנשים, אז העדפנו סירה שהקיבולת שלה היתה מכסימום 16 איש. 

T ערך את החיפושים ואת הבירורים ולבסוף מצא את ה-Reina Silvia (ובפחות כסף ממה שמופיע כאן באתר).

לסירה הזו שני מסלולים, כאשר כל אחד מהם מתוכנן לשבוע ימים. משבת עד שבת. אנחנו בחרנו במסלול המזרחי/ המסלול הזה הבטיח, בין היתר, שנראה את הסולה אדומת הרגליים שלא ניתן למצוא אותה על כל האיים. 

מה שלא זכינו לראות הם הפלמיגו היפהפיים, הקורמורנים-שאינם-עפים ועוד יותר פינגווינים ממה שראינו בפועל. בעצם גם לא ראינו דולפינים, למרות שהיה סיכוי שנראה.

בדרך כלל אוספים את הנוסעים ישר משדה התעופה ולשם גם מחזירים אותם בסוף השייט. אנחנו כאמור הגענו כבר יומיים קודם לכן לאי המרכזי אז ביקשו מאיתנו להגיע בכוחות עצמנו לנקודת המפגש, שהיה מסעדה ב-Highlands, במרכז האי, איזור מיוער ודי גשום. זו היתה המסעדה יפהפיה באמצע היער, שנבנתה מסביב לשני ארזים ענקיים שעומדים כעמודים תומכים במרכזה. עוד זוג אוסטרלים צעירים הגיעו מהעיר כמונו, ולאחר כחצי שעה הגיע האוטובוס משדה התעופה עם שאר הקבוצה. היינו 12 בסך הכל. שני זוגות מאוסטרליה, זוג מקנדה, זוג מהולנד, זוג מאנגליה ואנחנו - היחידים מישראל. למדריך המקומי שקיבל את פנינו וליווה אותנו משך כל השייט קוראים פאביאן, והוא הנהיג את המסע עם הרבה חביבות, הרבה ידע, הרבה להט ואהבה לאיים ולטבע, וכל זאת במבטא אקוודורי כבד ולעיתים קרובות קשה להבנה. אבל הסתדרנו.

אחרי ארוחה דשנה לקחו אותנו לראות את צבי היבשה הענקיים, ורק לאחר מכן חזרנו ל-puerto ayora, למזח, שם עלינו על סירת גומי שלקחה אותנו לסירה. האמת - הופתענו. הסירה - בעצם יאכטה - היתה הרבה יותר גדולה ומפוארת ממה שציפינו. החדר שלנו היה בחלק התחתון (שכאילו נחשב הכי "פושטי" אבל בפועל שם היו הכי פחות נדנודים כאשר הים טילטל אותנו, והוא עשה זאת לא מעט), מה שנקרא בעגה המקצועת down below. הוא היה גדול יותר מרוב חדרי המלון ששהינו בהם אי פעם, עם מיטה זוגית ענקית ונוחה (שגם בזמן הטלטולים בלילה לא נפלנו ממנה), ארון קטן (עם חלוקי רחצה), משטח גדול למזוודות, מקלחת ושירותים פרטית ממש נוחים, ומיזוג אוויר שיכלנו לכוון את הטמפרטורה שלו כאוות נפשנו. בקיצור - מושלם. היו עוד 3 חדרים בקומה הזו (של האוסטרלים הצעירים, האוסטרלים הבוגרים יותר וההולנדים), אליהם הובילו מדרגות תלולות מהקומה האמצעית, קומת הכניסה. 

בקומת הביניים (קומת הכניסה) של הסירה מאחורה היה משטח העלייה/ירידה מהסירה, משם ירדנו לסירות הגומי בכל פעם שלקחו אותנו לטיול באיזה אי או לשנורקלינג היומי. את הנעליים שלנו השארנו בארגז, והסתובבנו על הסירה יחפים או עם כפכפים. לאורך כל הקומה הזאת היתה "מרפסת" דרכה יכולנו להגיע לכל שאר האזורים וגם לצפות בנופים הנהדרים שמסביב. בקומה הזו היה גם חדר אחד (של הזוג האנגלי), חדר האוכל (בו גם קיבלנו תדרוך בכל ערב לקראת היום הבא) והמטבח. בחדר האוכל היו 3 שולחנות, ובכל פעם ישבנו עם זוג אחר, כך שתוך יומיים שלושה כבר כולם הכירו את כולם. 

בצמוד לחדר האוכל היה גם מטבחון שבו היתה כל הזמן שתיה קלה וחמה חופשית, ותמיד חיכו לנו על הדלפק נשנושים בין הארוחות. תמיד כשחזרנו מטיול או צלילה חיכתה לנו גם שתיה קרה טריה שנסחטה מפרי מקומי כזה או אחר. זה היה תענוג, פרט למיץ של איזו עגבניית עץ מוזרה שלא הצלחתי להתרגל לטעמו. 

בקומה העליונה היה כמובן חדר הפיקוד והניווט של הקפטן, החדר של הזוג הקנדי (שהזמינו את החדר שנה מראש וחשבו שקיבלו את החדר הטוב ביותר בסירה, ובפועל הרגישו שם את רוב הטלטולים בעוצמה המקסימלית!), וה"סלון". הסלון הכיל ספות במבנה של עיגול מסביב לשולחן עגול ובמרכזו עמוד, עליו הגישו לנו כמובן עוד נשנושים, וכאן היה בר קטן. הבירה היתה חופשית, עבור משקאות חריפים יותר (שאף אחד לא הזמין) היה צריך לשלם. 

בחלק האחורי של הסלון היו מזרונים, זו היתה פינה ה"זולה" שלנו, מי שרצה לקרוא או לנמנם באוויר הצח, ובעיקר הגיע לשם מי שחטף מחלת ים וחיכה שזה יעבור. הצוות סיפק דרממין למי שביקש, כך שגם מי שלא הצטייד מראש - טופל במסירות. 

סדר היום היה כזה: 

בלילה בדרך כלל שטים, בין 3-4 שעות ל-8 שעות (לאיים המרוחקים יותר). השייט היה קשה בדרך כלל, כי האיים מהווים מקום מפגש ל-3 זרמים שונים וזה גרם לגלים גם כשלא היתה הרבה רוח והים היה יחסית שקט. הטלטולים לפעמים ממש יכלו להפיל אנשים וחפצים, אבל שייט בזמן השינה נראה לי (לפחות) עדיף על שייט במהלך היום (ובאמצע ארוחות, למשל.....מה שקרה פעמיים-שלוש). התרגלתי לערסול הזה (שלפעמים היה די פרוע ולפעמים נעים) ופרט לקושי לקום לשירותים בלי ליפול ולהתנגש בכל מיני דברים, זה היה בסדר.

ארוחת הבוקר הוגשה בד"כ בשבע וחצי, לפעמים קודם. חלקנו קמנו מוקדם (כי נרדמנו מוקדם) ותמיד היו קפה ותה וביסקוויטים לרשותנו בכל שעות היום והלילה. אגב - אין לי מושג איפה היו מגורי הצוות, אבל כאשר לא שירתו אותנו הם נעלמו מהעין. הם היו מאד אדיבים ומאד קשובים לכל שאלה ולכל בקשה ועזרו לנו בכל שלב (למשל בעלייה וירידה מסירות הגומי לפני ואחרי הטיולים והשנורקלינג). 

כל הארוחות היו בהגשה, כאשר ארוחת הבוקר היתה משולבת עם מזנון. פירות טריים בשפע, פינוקים כמו פנקייקים, פרנץ' טוסט והבננות המיוחדות שלהם (פלנטיין או פלאטאנו) שנאכלות בכל הצורות בכל מרכז ודרום אמריקה ועוד. כל בוקר - ביצים. איך תרצה את החביתה הבוקר אדוני? ברור שהיו ימים שדילגנו על זה....

ארוחות צהריים וערב - בהגשה מלאה , שלוש מנות. ראשונה, עיקרית וקינוח. דגים, פירות ים, עוף ובשר, תוך התחשבות בצמחונים ( ובטבעונים - שלא היו לנו הפעם) שקיבלו תוספת ירקות ומנות צמחוניות. 

מייד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטיול בוקר. כשלוש שעות. שטים כמה דקות בסירות הגומי לאי הקרוב, לפעמים wet landing (יורדים מהסירה למים ונועלים נעליים אחרי העלייה לחוף) ולפעמים dry landing (על סלעים בד"כ, כמעט לא היו איים עם מזח). בתדריך שבערב הקודם תמיד סיפרו לנו את סדר היום הבא, מה עושים ואיפה, ומה לנעול. הסיורים האלה מתוכננים היטב ומתוזמנים כך שלעולם אין יותר משלוש קבוצות של 16 איש על אותו אי באותו הזמן. כך ההפרעה לחיי האיים היא מינימלית.

ברוב האיים הלכנו על חול, על סלעים, על משטחי לבה או בשבילים שסומנו בצניעות. באי אחד בנו דק מעץ עם מדרגות, כנראה שניסו להפוך אותו לנגיש יותר. 

לקראת כל נחיתה על כל אי המדריך סיפר מה אנחנו עשויים לראות על האי, בעיקר מבחינת בעלי חיים, ותמיד תמיד רמז שאולי תהיה לנו הפתעה. ובאמת היו הפתעות, כמו העיט או הינשוף או שולה הצדפות שהצלחנו למצוא על האיים השונים למרות שלא מופיעים שם בהמוניהם דוגמת הסולות, הפריגטות והאלבטרוסים. הוא היה חד עין ומנוסה ותמיד הפנה את תשומת לבנו בזמן והסביר גם על הצמחיה והאקלים והתפרצויות הרי הגעש השונים.

זה היה מדהים לנחות על איזה חוף ומייד להיות מוקפים באריות ים, סולות כאלה ואחרות - ממש מטרים ספורים מאיתנו. אנחנו אלה שהיינו צריכים לשמור מרחק כי הם לפעמים יזמו התקרבות אלינו. 

לאחר הטיול החזירו אותנו לסירה בסירות הגומי, החלפנו לבגדי ים (וחליפות צלילה, סנפירים, מסיכות ושנורקל) ושוב יצאנו בסירות הגומי, בכל פעם לאתר אחר בסביבה בה עגנו. לזכותו של המדריך ייאמר שמצא לנו אזורים מדהימים לשנורקל. מעבר לשפע מטורף של דגים טרופיים, אריות הים והפינגווינים תמיד תמיד הצלחנו כרישים (כרישון לבן קצוות, כריש פטיש, spotted eagle ray, manta ray ועוד סוג של ray), לפעמים שחינו גם עם צבי ים, ראינו כוכבי ים זוהרים, קיפודי ים יפהפיים, סוגים שונים של דגי אבו-נפחא ודגים שנראו כמו קרפדות או חלקי סלעים...אין לי מושג באמת. 

בכל יום עשיתי שנורקלינג כשעה, לפעמים פעמיים ביום. זו היתה חווייה כמעט מדיטטיבית, כמו לעוף - לצוף על פני המים ולצפות בעולם הזה. להקות דגים ענקיות אפשרו לנו לשחות ביניהם, אריות ים הרביצו הופעות אקרובטיקה מרשימות לידנו כאשר ניסו לתפוס דגים...זה היה קסום. הקסם נשבר לפעמים כאשר מישהו פתאום צעק "בואו בואו ראיתי......" משהו מיוחד כזה או אחר, ואז כולם היו נוהרים לכיוון כדי לזכות לראות. אבל זה לא הפריע. המים לא היו צלולים כמו באילת, ולא היו אלמוגים, אבל עושר הדגים היה מרהיב. 

סירות הגומי ליוו אותנו ודאגו להגיע במהירות אם נדמה היה להם שמישהו זקוק לעזרה או רוצה כבר לעלות בחזרה אל הסירה. 

זו היתה חוויה באמת שונה ומיוחדת מבחינתי. 

אחרי הצלילה החזירו אותנו הסירות לארוחת הצהריים ואז כמובן סייסטה קצרה. ואז שוב טיול על אי אחר או חלק אחר של האי התורן, ולפעמים שוב שנורקל. 

לפני ארוחת הערב בדרך כלל היה זמן סטאלבט, ואחרי המקלחות נהגנו להיפגש כולנו ב"סלון" בקומה העליונה, שותים בירות ומשווים צילומים מאותו היום ומדברים על כל מיני נושאים כיאה לאנשים מאזורים שונים בעולם, מתרבויות שונות, בגילאים שונים ושלבים שונים של החיים שיש להם משהו משותף: האהבה לטבע. היו שם שני זוגות צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם, זוג אחד בסוף שנות הששים לחייו, ושני זוגות בערך בגילנו, בין חמישים לששים. ועם זאת כולנו הסתדרנו, כולנו מצאנו שפה משותפת, לא היו גבולות ומתחים וסכסוכים...כאילו ירדנו לשבוע מהעולם למקום אלטרנטיבי. 

אחרי ארוחת הערב היה תדרוך לקראת היום הבא, ולמרות שאני כמעט תמיד נרדמתי ראשונה (בסביבות 20-21 בערב) אני די בטוחה שכולם הלכו לישון יחסית מוקדם. ומתישהו במהלך השינה הסירה שוב שטה לה לעבר היעד הבא.