לא בטוחה שסיימתי לספר על הטיול, בטח יצוצו לי עוד אנקדוטות או זכרונות וגם בא לי קצת לספר על האינטראקציה בין האנשים על הסירה.
אבל אתמול היה משהו שאני מוצאת את עצמי מהרהרת בו כל היום:
יצאתי לבית קפה עם חברותי הטובות נ' וש' (מהצבא) אחרי כמה חודשים שלא נפגשנו.
היה תענוג, כרגיל, ושלושתנו שמחנו מאד להיפגש שוב.
המפגש היה בבית קפה בקניון כפר סבא הירוקה, שלושתנו חנינו בחניון התת קרקעי בקומה -2
ובתום הערב ירדנו שלושתנו יחד לחניון במעלית.
תוך כדי פטפוט עליז וטוב לב לא שמנו לב מי נכנס איתנו למעלית, ורק איפשהו במעבר בין הקומות הבנו שאלה שלושה בחורים שדיברו ביניהם בערבית.
מה שמעניין הוא התגובה של כל אחת מאיתנו למצב הזה.
ש' התכווצה במקום והחווירה, נ' שמה לב לזה ונדמה לי שגם היא זעה באי נוחות כלשהי, ואני שמתי לב לתגובות שלהן ובעיקר שמתי לב, שעד שלא הבחנתי בתגובות שלהן לא חשתי כל תגובה.
כשיצאנו בשלום מהמעלית דיברנו על זה דקות ספורות.
את נ' הטריד שגם היא הגיבה בלחץ כלשהו ופחד, ממש לא היה לה נעים מזה שסיטואציה כזו הפעילה תגובה פיסיולוגית רגשית כזאת.
אותי הטריד דווקא שלא היתה לי תגובה כזו.
כלומר - לי עדיין נראה הכי נורמלי ורגיל ויום יומי שיחד איתי בקניון בכפר סבא (או רעננה או גם ביישוב שלי) מסתובבים חבר'ה מהערים / כפרים הסמוכים. ככה זה היה תמיד וזה מעולם לא הקפיץ אותי.
אבל עכשיו זה אמור להקפיץ אותי - לא? אני אמורה להיות ערנית יותר, דרוכה יותר.
אתמול במיוחד היה מרובה אירועים...ואנשים נפצעים ונהרגים כבר כל יום בגל הטרור הנוכחי.
דיברנו על זה שבסיטואציה הספציפית הזאת במעלית, לו היו חושבים להתקיף אותנו, לא היתה להם שום בעייה לעשות זאת, ולא היה לנו איך להתגונן או לאן לברוח.
תראו למה המצב הזה גורם! להתכווצות בפחד בקרבת דוברי ערבית?
עצוב! ממש עצוב! 
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
