יוצאת לדרך חדשה

אצל המאמן שלי אני מתנשמת ומתנשפת כי עליתי 7 קומות במדרגות. הגשם חדר להם למעלית והשבית אותה.

אני מתייחסת לזה כאל חלק מהכושר שאני מנסה לבנות לקראת הטיול (האימון היה לפני הנסיעה). 

אנחנו מתחילים לדבר ואיכשהו השיחה בהתחלה מתנהלת כסתם שיחה.

החופשה שלנו המתקרבת, מצבו הבריאותי של T, שיחות על קודי, שיחות על מצבנו הכלכלי המאפשר נסיעות כאלה.......

ואיכשהו התחלתי לדבר על איך שעד לפני כמה שנים גם אנחנו היינו במצב השרדות, ואיך T עמל יחד עם השותף שלו במשך שנים להגיע למצב

שבו אנחנו נמצאים היום.

המאמן מתעניין באמת במצב שלנו ואיך הגענו לזה ומצאתי את עצמי מספרת לו וזה לא נשמע בהתחלה כמו אימון, אבל אני סומכת על התהליך ויודעת שמשהו תמיד עולה. 

ובאמת אני מגיעה לחלק בו אני מספרת לו על החששות שלי, איך אני אתמודד אם יקרה משהו ל-T.

זה עולה בהתחלה בהקשר של הניהול הכלכלי שלנו, שאני לא בטוחה שאדע להתמודד עם הכספים, הנכסים וכו

אבל בעצם אני חוששת באופן כללי שבנוסף לאובדן הנוראי שאיני מסוגלת לתאר או להעלות על דל שפתי אם T לא יהיה עוד...

אני גם חוששת להישאר לבד ולהתמודד לבד עם החיים. בלעדיו. 

וכמובן שמייד הגוף מגיב, תוך כדי שאני אומרת את הדברים האלה. 

כמו תחושה של נפילה, שהבטן עולה לגרון. תנועה של הקישקעס לגרון. החזה מתמלא בתנועה מלמטה למעלה. פחד. מפרשת את זה כפחד.

זה לא מפריע לי לנשום אבל אני מרגישה את זה כשאני נושמת, והנשימה קצת כואבת.

והמאמן מבקש שאראה מה התחושה מעלה. 

אני שוהה בתחושה, נושמת. מרוקנת את הראש ממחשבות. 

עולה זיכרון מגיל 16 או 17. גרתי ליד הים והייתי המון בים. נקלעתי למערבולת. הייתי לבד. לא היה איתי אף אחד וגם לא היה אף אחד על החוף.

אני מאד מאד מאד אוהבת את הים, וגם היה לי די ביטחון. 

אז הייתי בים ושמתי לב שנכלאתי בסחיפה, ולא הצלחתי להשתחרר ממנה. 

וזו בדיוק התחושה הזאת בגוף - הכל עולה מהבטן לגרון. הגלים סובבו אותי, לא משכו אותי למטה אבל כלאו אותי במקום בסיבובים.

לא הצלחתי לפרוץ את זה דקות ארוכות.

הסתובבתי סביב עצמי, הגלים דחפו אותי מכל הכיוונים פנימה, לא ידעתי שזה מערבולת. רק שאני תקועה ולא יכולה לצאת. זה היה במקום עמוק, רגלי לא נגעו בקרקעית.

והרגשתי פחד...שאין לי שום שליטה על מה שקורה איתי, אין לי אף אחד שיעזור לי, לא היה לי אפילו למי לצעוק, זה לא היה חוף מוסדר, לא היה מציל.

באותו רגע הייתי עסוקה מדי במה שקורה מכדי לחשוב שאני עלולה למות מזה, אבל בתחושה זה היה פחד מוות.

פחד מוחלט. לא היה מקום למחשבות. הרגשה של פחד. 

והמאמן מפנה את תשומת לבי לנשימה - ואני שמה לב שהיא גם מסתובבת בתוכי. ויוצא לי צחוק קטן, והמאמן מפנה את תשומת לבי גם לצחוק הזה שעולה כאשר אני מדברת על דברים שקשה לי איתם. מחייכת, צוחקת - סוג של מנגנון הגנה. 

ואני מספרת לו שהתחלתי לשים לב כמה אנשים אחרים גם עושים את זה. צוחקים כשמדברים על משהו קשה.

אני חוזרת לזיכרון, בתוך הגלים. הוא שואל על התחושה בגוף - ואני מבינה שמה שיש לי בחזה זו מערבולת שמכאיבה לנשימה וגם קצת סחרחורת.

הוא שואל מה קורה אחרי זה.

אחרי זה נזכרתי שאמרו שבמקרה כזה צריך להפסיק להתאמץ. להפסיק לנסות לשחות בכוח.

זה לקח לי זמן אבל ממילא התחלתי להתעייף, אז פשוט שחררתי.

מה זאת אומרת, שואל המאמן?,

הפסקתי לנסות לשחות, וזה זרק אותי החוצה. 

ומה הרגשת, הוא שואל? 

הקלה עצומה. שאריות הפחד - הלב דפק והראש הסתובב. הרגשתי שממש ניצלתי ממוות. הייתי מאד מאושרת באותו רגע. התחושה עוד נשארה, גם עכשיו היא עוד נשארה. 

מאז אני הרבה יותר מפחדת מהים, לא נכנסת כל כך לעומק, גם כשאני לא לבד. רק מציל מנוסה היה יכול להוציא אותי אז.

המאמן שואל : אז איך שהפסקת להתאמץ זה זרק אותך?

כן, אני עונה. ברגע שהפסקתי להיאבק. זו היתה מן מערבולונת כנראה. צפתי פשוט, ואחד מהגלים שכל הזמן דחף אותי במעגל, דחף אותי אל מחוץ למערבולת, שם הגלים כבר סחפו אותי לחוף.

התיישבתי על החוף הרבה זמן כדי להרגע לפני שהלכתי הביתה. וגם עכשיו בחדר המאמן אני עדיין לא נרגעתי. התחושה עוד שם.

והוא מבקש ממני להמשיך לשהות בתוכה כמה שצריך.

אני ממש מריחה את הים. 

התחלתי להיזכר בתקופה הזאת, הים היה חלק מהבית. לא אהבתי לגור שם רחוק מכל חברותי, מבית הספר..אבל הדבר היחידי שהפך את מגורים שם לנסבלים, לכיף, זו היתה הקרבה לים. 

והוא שואל איך סידרתי לעצמי את מה שקרה? אילו החלטות אני חושבת שקיבלתי בעקבות מה שקרה? 

אז קודם כל הגבולות ששמתי לעצמי לגבי הים. ההגנה שאני לא יכולה להסתמך אך ורק על היכולות שלי כי יש כוחות יותר חזקים ממני. לא סומכת על עצמי לבד בים. 

או בכלל? שואל המאמן.

אולי גם בכלל.

עד אז הרגשתי מאד נוח, וטוב, ובטוחה בים. זה היה "הים שלי". ובאותו היום הבנתי שזה לא "הים שלי", זה ים - ויש לו כל מיני נטיות, ושלא אני לא לגמרי בטוחה שם.

אינני יודעת אם זה התחיל אז, אבל שנים רבות היה לי חלום חוזר, שאני הולכת על חוף הים, בא גל גדול וסוחף אותי פנימה. 

אני מתחילה לחשוב שאז זה התחיל, אבל אני לא בטוחה. 

בכל מקרה אז התחלתי לא להיכנס בים סוער, לא לבד, לא לאן שאני לא מצליחה לעמוד....ולא באזורים הידועים כמוכי מערבולות.

והוא שואל: עוד משהו לגבי הילדה אמפי בת ה-16 שהלכה למקום שהיה שלה ופתאום זה הפך להיות מלכודת מוות?

כן, אני עונה. זה בהחלט קלקל לי. 

תחשבי, הוא מבקש, מה ילדה כזאת אומרת על העולם. 

והבנתי שאז התחלתי להבין שאי אפשר לסמוך. גם מקום שאני חושבת שאני מכירה, אי אפשר לסמוך עליו. הוא יכול להרוג, הוא יכול לאכזב. הוא מסוכן.

וזה, הוא שואל, מתחבר לפחד  של היום?

כן, אני עונה. אם כמה שאני בענינים בעסקים ובכספים ובנכסים שלנו, ואם כמה שהמצב הזה טוב לי, מיטיב עימי, מאפשר לי את אורח החיים המדהים שאני חייה היום, שמאפשר לי לעזור לילדים וכל זה - זה יכול להילקח ממני ברגע. זה לא בשליטתי. 

אני לא באמת יודעת... מתחת לפני השטח יש כוחות שאני לא יודעת עליהם, שעלולים לבלוע אותי.

והמאמן שואל מה זה עושה לי בגוף כשאני מזהה את החיבור הזה - בין הזיכרון לבין המציאות בהווה.

אני שמה לב שהמערבולת שהיתה בחזה הפכה לכדור גומי דחוס ולוחץ, פתאום זה הכניס אותי לאיכס. ההבנה הזאת. 

שתמיד יש משהו שאורב לי. והוא מזכיר לי שזה לא אמיתי, שזו התודעה שלי. ואני צוחקת ואומרת שהתודעה שלי מרגישה מאד מאד אמיתית.

ועולה לי שעובדה שכן היה לי כלי להתמודד. ולא חשבתי על זה באותו רגע. לא סתם נזרקתי החוצה מתוך המערבולת, אני עשיתי את מה שאמרו שצריך לעשות במצב כזה. בתוך הפחד, הילדה בת ה-16 הצליחה לחשוב, להיזכר. לעשות ההיפך מהאינסטינקט. 

וזה עוד משהו - אני לא באמת סומכת על עצמי שתמיד אדע, למשל בנהיגה - האינסטינקט בעת החלקה לסובב את ההגה בניגוד לכיוון ההחלקה ובפועל צריך לפעול בדיוק ההיפך. צריך לתרגל את זה. והמאמן (שהיה בעברו מדריך לנהגים ונהג מירוצים) מציע לי ללכת למשטח החלקה ולתרגל את זה באמת. 

והוא אומר: אם אנחנו מסתכלים על הילדה - שעשתה שם מהלך שדרש המון כוחות נפשיים, ובעצם לא נתנה לזה מקום. היא נשארה עם הפחד. עם הסיכון. הילדה הצילה את עצמה ולא ייחסה לזה חשיבות כלשהי.

אז אם היית יכולה לדבר אליה עכשיו, אל אמפי בת ה-16, מה היית אומרת לה כשהיא יושבת בחוף ונרגעת?

אז הנטייה הראשונה שלי היא לצעוק עליה: מה פתאום נכנסת לבד לים בלי מציל ובלי אף אחד? את רואה שהוא סוער, אין פה מציל! את רואה שבחוף הרחצה המוסדר לידך יש דגל אדום! הנטייה הראשונה שלי לנזוף בה. והמאמן מבקש שאנזוף בה, כלומר בו כאילו הוא אני בת ה-16.

אני פונה אליו: מה את חושבת לעצמך? זה כזה חוסר אחריות. את רואה שהים סוער. אז מה אם את אוהבת את הים? אין לך מושג מה מתרחש מתחת לפני המים! יכולת למות! מה זה החוסר אחריות הזה?

והוא אומר: זאת אומרת, אם אני הופך את זה רגע ל"ילדה הפעילה", כי הלכתי ל"מבוגר המיטיב" והוא לא מסוגל להיטיב עם הילדה. את, כמבוגרת מיטיבה, עדיין מלאה ביקורת והאשמה. זה בדרך כלל אומר שצריך ללכת לילד הפעיל. אוקיי? ולשחרר כנראה שם משהו. 

אז אם היינו מניידים את זה לילדה הפעילה. אם הכל היה אפשרי עבורה, היא יכולה לעשות הכל: מה היא היתה עושה? 

אחרי שזה נגמר? אני שואלת.

לא, הוא עונה. גם לפני, גם תוך כדי, גם אחרי. כרגע היא כל יכולה, הכל אפשרי מבחינתה. יש לה את כל האפשרויות.

בהתחלה אני עונה: אם יש לה את כל האפשרויות אז היא היתה נזהרת. היא לא היתה נכנסת עד לשם. 

הוא שואל: היא לא היתה נכנסת כשאין אף אחד על ידה? 

ואני מדייקת: היא היתה נכנסת כשאין אף אחד על ידה, אבל לא עד למקום שהיא לא דורכת. 

אוקי, הוא אומר. זאת אפשרות אחת. איזה עוד אפשרויות יש? 

אני שותקת.

בואריאציה - אני עונה - הייתי מחפשת חברה, עוד מישהו שיהיה איתי. 

וכשהיית בתוך המערבולת?

בתוך המערבולת, אני עונה, עשיתי את מה שצריך. אבל אם היו לי כוחות על (אני צוחקת) אז הייתי מצליחה לצאת בכוחות עצמי, בשחייה.

הייתי ממציאה חסק'ה שהגיעה משום משום ומושה אותי משם.

או מרגיעה את הים, עם כוחות העל שלי.

במציאות עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, תוך כדי. אולי אחר כך הייתי צריכה לרוץ לספר למישהו מה קרה. 

והוא שואל: למי היית מספרת? אם היה אפשר? כי לא סיפרת לאף אחד. 

ברור, אני עונה. לא יכולתי לספר לאף אחד. היו כועסים עלי, היו אוסרים עלי לרדת לשם...במציאות של אז - לספר זו לא היתה אופציה בכלל.

הוא אומר: זו עוד מסקנה. שנשארנו לבד עם זה. אם תגידי למישהו?

ברור, אני עונה. אם אגיד למישהו, אחטוף! עדיף לא להגיד. שום דבר טוב לא יוצא מזה אם אגיד למישהו. אולי בגלל זה אני לא יכולה כרגע להיות מבוגר מיטיב. 

אז למי היית מספרת, הוא ממשיך לשאול? 

אם לא היו לזה השלכות? אני יכולה לספר למי שאני רוצה מה שאני רוצה ולא היו כועסים עלי? 

הייתי מספרת לאמא. 

והמאמן אומר אוקיי: תגידי לי. אני אמא. 

ואני פונה אליו: את לא מבינה מה קרה עכשיו, נכנסתי לים, כמו שאני תמיד נכנסת, ופתאום נתקעתי במערבולת (בעצם לא ידעתי אז שזו מערבולת) פתאום נתקעתי בגלים ולא הצלחתי לצאת. וכמה שניסיתי זה סובב אותי וסובב אותי במקום ולא הצלחתי לצאת. ובסוף נזכרתי שאמרו שכאשר נמצאים במערבולת אז צריך להפסיק לעשות תנועות ולתת לגלים לסחוף אותי, ובאמת עשיתי את זה והם זרקו אותי החוצה. והנה אני פה, איזה מזל. 

פתאום אני נזכרת שאבא שלי טבע בקיסריה כשהוא היה צעיר. גם כן במערבולת. והמציל הציל אותו. 

והוא שואל איך אני מרגישה עכשיו אחרי שסיפרתי לאמא. 

ואני אומרת שאני מרגישה שזה "בכאילו". שבחיים לא הייתי יכולה לספר לה את זה. 

נכון, הוא עונה. אז לא יכולת. אבל עכשיו בדימיון את יכולה. 

כן, אבל זה לא הרגיש אמיתי, אני אומרת. והוא מציע לעשות את זה עוד פעם. שזה באמת היה מהוקצע מדי. שאנסה לצאת ממקום של ילדה בת 16 שכמעט טבעה עכשיו. והיא מבוהלת.

אז אני לא מספרת לאמא. אני מחליטה שאני מספרת לסבתא, שגרה איתנו. והיא בבית כל הזמן, יכול להיות שאמא היתה בעבודה. סבתא בטוח בבית. 

את שומעת מה קרה לי? שחיתי עכשיו בים והיו גלים חזקים והם תפסו אותי ולא נתנו לי לצאת. ולא הצלחתי ולא הצלחתי ולא הצלחתי, וזה היה ממש מפחיד. ממש ממש פחדתי.  

ואז אני מדמיינת שהיא שואלת אותי איך בכל זאת יצאתי, ואם מישהו עזר לי. ואני אומרת לה שלא, ששמעתי שצריך להפסיק להתאמץ, והפסקתי לעשות תנועות, ואז אחד מהגלים פשוט זרק אותי החוצה והצלחתי להגיע לחוף. ואני מה זה מבוהלת. ממש יכולתי למות שם. 

הוא שואל איך הגוף עכשיו.

הגוף מותש, עדיין יש קצת כאב בחזה העליון אבל לא לחץ. אני ממש ממש עייפה. מכל החווייה הזו. 

והוא מציין שנותרו 3 דקות עד לסוף המפגש. כלומר - צריך להתחיל לסיים. אני נושמת. מתגעגעת לסבתא שלי. הוא מבין שהיא היתה דמות מיטיבה בחיי. ואני שמחה שהיא באה לי עכשיו. ואני בוכה קצת. 

 ואז הוא שואל: את רוצה לסכם? לומר לי איך את יוצאת מכאן היום?

אני שוהה רגע, ואז מבינה שאני קצת יותר רגועה, האמת. מן תחושה של: נכון, יש כל מיני כוחות שאני לא יכולה לצפות אותם, אבל כנראה שאני אמצא דרך להתמודד. לא תהיה לי ברירה. אולי אני אשחרר וזה יעזור. וגם איעזר באנשים אחרים. 

ממש לפני פרידה הוא שואל אם אני יכולה עכשיו לאהוב את הילדה. ואני מבינה שעכשיו אני יכולה להגיד לה : כל הכבוד שזכרת שזה מה שעושים, ושהצלחת לעשות את זה. 

והוא אומר שמדהים שהייתי מדויקת לאותנטיות. שכשדמיינתי את הילדה הפעילה שמספרת לאמא הרגשתי שזה לא מדויק. וכל הכבוד שאני נכנסת כל פעם יותר ויותר לעומק.