יוצאת לדרך חדשה

אני באימון ורוצה לדבר על היחס שלי לגוף שלי, למשקל, לשומן - ומרגישה שזה קטנוני ואידיוטי כמה שאני שונאת את איך שאני נראית, ושונאת את איך שאני מסתכלת על אחרות ומקנאה - ברזון, בפרופורציות, ברגליים הארוכות ובחזה הקטן (אירוני, אני יודעת)....

שונאת את הבכי שעולה כשאני מדברת על זה. למה אני לא יכולה להשלים עם איך שאני וזהו? 

למה זה מעסיק אותי כל כך? 

אני בריאה, אני מאושרת, אני אהובה, אני חכמה בלי עין הרע, יש לי כל מה שאפשר לרצות בחיים: אז מה אני מתעסקת עם זה בכלל? זה אידיוטי, מה זה השטויות האלה? 

והמאמן שומע שאני מתוסכלת מהמראה של הגוף שלי ובו בזמן מבקרת את עצמי על כך שזה בכלל מעסיק אותי. 

בשלב ראשון, הוא אומר, צריך לשחרר את הביקורת. ואז אפשר לתת לזה מקום, ואז אפשר להתבונן על זה. 

כי, הוא אומר לי, זה כמו חטא על פשע. לא מספיק שאני שונאת את איך שאני נראית, אני גם כועסת על עצמי שאני שונאת את איך שאני נראית. 

אז בעצם אני לא יכולה לטפל בזה שאני שונאת לפני שאני משחררת את הביקורת. 

למרות, הוא אומר - שאולי הם משולבים ביחד. ואני מסכימה איתו שהם די משולבים. 

למשל ילד, אומר שהוא שונא משהו ואז צועקים עליו איך הוא מדבר ככה. ואחרי כן הוא כבר הופך להיות זה שמבקר את עצמו או מאשים את עצמו על זה שהוא לא אוהב משהו. הביקורת היא מנגנון הגנה, לא להיות עם זה שאני שונא. 

ואני מנסה לחשוב על הילדה שפיתחה את התסביכים האלה, והוא מתקן אותי שבמקום לקרוא לזה תסביך אפשר לקרוא לזה שנאה עצמית. 

מי שאת מול הגוף שלך זה שונאת. הוא אומר.

נכון, אני חושבת בקול רם. דוחה. 

דוחה? הוא משקף. איך זה באנגלית? repulsive או rejecting? 

ואני מבינה שזה repulsive. הגוף שלי דוחה בעיני. מגעיל אותי. אין לי בראש זיכרון שמישהו אומר לי "איך את אומרת דבר כזה?" אבל הוא אומר - תיכף נראה את התחושות, ודרך התחושות נבין. אולי זה לא עולה כרגע בזיכרון, אולי מתישהו בהשתלשלות הדברים מישהו ביקר אותך על זה או על משהו אחר שאמרת שאת שונאת או שמגעיל אותך, או שאת בעצמך ראית מישהו אחר עושה את זה לעצמו, אולי אחד ההורים. זה משהו ילדי. 

ואני אומרת שהרבה זמן בכלל לא הייתי מודעת לאיך שאני נראית, וניסיתי להיזכר מתי התחיל הגועל הזה מהגוף שלי. נראה לי רק בסביבות גיל 12 התחלתי להיות מודעת חלקית.

והמאמן שואל מתי זה קורה. מתי עולה השנאה הזאת. 

היא עולה בהרבה מאד הזדמנויות. כשאני מתקלחת ומתנגבת ורואה את עצמי בראי, כשאני מתלבשת, כשאני מתיישבת והבטן יוצאת עוד יותר. כשאני הולכת בבריכה עם בגד ים והירכיים מתחככות. יש כל כך הרבה הזדמנויות ביממה שמזכירות לי את הצורה של הגוף.

והוא מבקש לבדוק מה קורה לי בגוף. 

עולה לי בכי, תחושה ילדית של "לא רוצה", "למה ככה". ומייד מתלבש על זה מנגנון של "אוף, את עוד פעם!" והוא מבקש שאבחר את אחת התחושות הפיזיות שדרכה נחקור את זה. 

אני מפנה את תשומת לבי לתחושות. הגרון מלא דמעות, מוצף. הנשימה נעצרת. פשוט נעצרת. 

והוא מבקש שאתמקד בתחושה הזאת בגרון ואראה איזה זיכרון ילדות זה מעלה לי. 

אני מתרכזת בתחושה. בחוץ אני שומעת ילדים משחקים בחצר בית הספר הסמוך. אני נושמת. מסכימה לשהות בתוך הדמעות שמציפות את הגרון. מחכה בסבלנות שזיכרון יעלה. 

ואז מקבלת תמונה. אני בחטיבה. בת 13. רואה הרבה ילדות שהולכות עם מכנסיים עם גיזרה נמוכה, בתחילת שנות השבעים קראו לזה hip huggers. המכנסיים ארוכים מאוד ומסמורטטים על הארץ כי דורכים עליהם כל הזמן.
     

הבנות נראו ממש טוב בזה ואני רציתי גם. ואמא שלי לוקחת אותי לחנות, ואני קונה כאלה, הבד פסיכודלי באטיק כזה סגנון סוף שנות הששים. 

אמא שלי מזועזעת מזה לגמרי, כי למעלה חסר בד ולמטה יש עודף. היא צוחקת על זה. אני מודדת - ואני רואה שהמכנסיים מגיעות עד לעצם האגן (אני כמובן לא במשקל שאני עכשיו). אין לי תמונות שלי מהילדות כי כל האלבומים של המשפחה נהרסו בפיצוץ צנרת אבל אני זוכרת שבסך הכל נראיתי טוב. לא בעיני עצמי, אבל אובייקטיבית אז כנראה עוד נראיתי טוב. אבל הבטן שלי כבר אז בלטה מעל למכנס. היא לא השתפלה, אבל היכן שהמכנס נגמר, היתה בליטה. לא כמו הבטן השטוחה של הבנות בבית הספר. ואני מתחילה לרחם על עצמי. זו בדיוק אותה תחושה. של הדמעות שעולות ומציפות את הגרון. עומדת מול המראה בחנות עם המכנסיים שאני מאד אוהבת, קניתי אותם, הלכתי איתם, על אפי ועל חמתי. אבל אני שונאת את זה שהבטן הזאת בולטת החוצה. למה אין לי בטן שטוחה? זה מה שאני אומרת לעצמי. 

והמאמן שואל אם אני אומרת את זה לאמא שלי. אני לא לגמרי זוכרת אם במעמד הזה אני אומרת את זה לאמא שלי, לא נראה לי שאמרתי לה, כי למעשה כבר שנתיים היא מנדנדת לי שאוכל פחות. אז לא אגיד לה את זה, כי אז היא תגיד "אמרתי לך לאכול פחות", "אמרתי לך לעשות ספורט", "אמרתי לך לצאת החוצה לשחק במקום לשבת לקרוא" כבר ברור לי בראש מה היחס של אמא שלי לעניין הזה.

והוא אומר: את פחדת מהביקורת, שתהפוך אותך להיות אשמה יותר ממה שאת כבר מרגישה.

אני אשמה, בוודאי. זה בגללי. כנראה. 

בגלל שאת אוכלת יותר מדי, הוא שואל? ואני לא יודעת אם אז לגמרי קישרתי בין האכילה לבטן אבל ידעתי שאמא שלי קושרת אחד בשני. 

והוא משקף: אז הילדה בחנות מסתכלת במראה ולא אומרת כלום לאמא שלה כי היא יודעת שאמא שלה תחזיר את זה אליה כמו שדיברנו הרבה פעמים שחששת שהמלים שלך ישמשו נגדך. "אמרתי לך, לא לקרוא ספרים, לצאת לשחק, לעשות ספורט, לאכול פחות....."

נכון. אני עונה. ו...היא לא תיתן לי לקנות את המכנסיים אם אגיד לה את זה. 

והמאמן מבקש שאשים לב לגרון. אני בודקת - אין שם דמעות כרגע אבל הוא שורף. והנשימה עדיין לא קיימת. ואני לוקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת. 

ושוהה בתחושה. 

נזכרת איך הלכתי עם המכנסיים האלה בבית הספר, מנסה להחזיק את הבטן בפנים כשאני מסתובבת במסדרון. מרגישה שחסר לי אוויר. גם עכשיו אני מחזיקה את הבטן. מפחדת שמישהו יראה, יעיר לי, שיצחקו עלי. 

והוא מסכם: יש את הקנאה שאת מדברת עליה, שראית משהו שנראה טוב על מישהי אחרת ואת רוצה גם. ולא משנה איך זה נראה עלייך, את הולכת עם זה. ומחזיקה את עצמך, מנסה לכסות את הבטן. ומפחדת להגיד לאמא שלא תבקר אותך. שלא תאשים אותך.

נכון, אני אומרת. שלא תחזיר לי את זה.

וגם - הוא מוסיף - את ההרגשה הזאת שאת שונאת את הבטן. 

כן - אני עונה. מה זה? למה זה מגיע לי? למה יש ילדות שהבטן שלהן שטוחה? 

והוא שואל: איך את מסבירה את זה לעצמך? שיש בנות שהבטן שלהן שטוחה? ושלך לא? איך ילדה בת 13 מסבירה את זה? 

הן שוות יותר, אני אומרת. יש לי את זה עד היום. הן שוות יותר. יש להן יותר חן, יש להן יותר קלאסה. יש להן משהו מולד שלי חסר. זה כל כך לא קשור לאיך שההיגיון שלי עובד בדרך כלל. זה מן ישות נפרדת. 

אז מה זה אומר עלייך? הוא שואל. הן שוות יותר אז מה את? 

אני לא שווה. אני לא שווה. הגוף שלי לא שווה, הבטן שלי לא שווה. אז זו היתה רק הבטן. עם השנים הוספתי. עוד נדבכים: הרגליים לא מספיק ארוכות, הן שמנות מדי, הציצי גדול מדי. עם השנים הוספתי. אחר כך נהיה לי סנטר כפול...שכללתי את זה מאד. אז ראיתי רק את הבטן. אני מניחה שאז היתה רק הבטן. 

הוא שואל: איך החלטת לקנות את המכנסיים בכל זאת, למרות זאת? מה אמרת לעצמך?  

אני משתהה רגע, חוזרת לאמפי בת ה-13. אמרתי לעצמי שאם אני אלך עם המכנסיים האלה, אני אראה יותר טוב. אני אהיה כמוהם. שווה. זה מדהים...זה גם משהו שנמשך אחר כך שנים. לא היה לי מושג מה בעצם מתאים לי, מה גורם לי להראות טוב. הלכתי לפי מה שנראה טוב על מישהי אחרת. כדי להרגיש שווה. טובה כמו אחרות. מי שהולך עם המכנסיים האלה הוא שווה. 

מה, הוא שואל, אם תלכי עם המכנסיים האלה הבטן תרד?

לא, אפילו לא ירדתי לפרטים כאלה. משהו טוב יקרה אם אלך עם המכנסיים האלה. הם יגרמו לי להראות טוב. מכנסי פלא. שזה כמובן לא תאם את המציאות. זה לא הצליח אבל זה מה שאמרתי. ולא באמת הרגשתי טוב כשהלכתי איתם. החזקתי את הבטן כשהלכתי ליד אנשים, משכתי אותם למעלה כמה שיכולתי כשהתיישבתי כי אז הבטן יצאה עוד יותר. זה משהו שאני עד היום עושה. זה עשה לי בלגן בראש. כי בו זמנית שנאתי את מה שאני רואה וגם ניסיתי לעוות את מה שאני רואה כדי להרגיש יותר טוב.

הנה הדמעות שוב עולות. וגם הביקורת. אני מרגישה מטומטמת. בעיקר מטומטמת. ועוד משהו -  אם הייתי הולכת עם מכנסיים גבוהות יותר שאולי היו מטשטשות קצת את הבטן לא הייתי לבושה לפי האופנה ואז הייתי בכלל יוצאת דופן והיו מסתכלים עלי כמו....אוף מסובך.

לא היה מפלט, הוא אומר. לילדה לא היתה ברירה. לא יכולת לשתף את זה וגם היית צריכה לפתור את זה בעצמך. 

אם היית יכולה לדבר עם מישהו, עם מי היית מדברת? הוא שואל. 

אני נושמת עמוק. שוהה. 

ממש לא היה לי עם מי לדבר על זה. 

אם היית יכולה להגיד הכל, מה היית אומרת? ולמי? הוא שואל.

מישהו אמיתי, שהיה לי בחיים באותה תקופה? אולי עם דודה שלי, אשתו של דוד שלי. 

ואני מנסה. "יש לי בעייה, דודה. אני לא יודעת מה לעשות ואני לא יכולה לדבר על זה עם אמא כי היא רק תכעס עלי. אבל יש לי כזאת בטן ואני לא אוהבת אותה ואני לא נראית טוב בבגדים. ואמא רק תגיד לי להפסיק לאכול ולעשות ספורט. " לא, לא יודעת אפילו איך לדבר איתה. גם ממנה אני מרגישה ביקורת. גם איתה לא הייתי יכולה לדבר.

והוא ממשיך: אם היית יכולה לעמוד מול הביקורת גם מול אמא שלך, היא לא מגיבה כרגע, את יכולה להגיד הכל. הוא מבקש. ואני לא מסוגלת.

אז אם היית יכולה לעשות משהו, מה היית עושה, הוא מתעקש. 

אם הייתי יכולה לעשות משהו הייתי לוקחת סכין וחותכת את הבטן הזאת. מאד פשוט. מורידה אותה. 

איזה סכין, הוא מתעניין. לא נבהל בכלל. 

וישר אני חושבת על סכין שף של T, אבל אז הייתי בבית הורי בגיל 13. אז סכין מטבח כלשהו. 

פשוט מורידה את הבטן, מיישרת. 

שותקת. נושמת.

מה עוד היית עושה אם היית יכולה, את עומדת מול המראה שם בחנות? הוא ממשיך.

אני יכולה להגיד שהמכנסיים האלה לא בשבילי, לא מתאימות, נחפש משהו אחר. משהו שמתאים. בלי קשר ל"מה יגידו". 

כמובן יש את האופציה לסתום את הפה, להפחית באכילה, לעשות ספורט ולרדת במשקל ולהוריד את הבטן אבל מיליארדי פעמים החלטתי את זה בחיים ויותר לא הצלחתי מאשר הצלחתי, וגם אז זה לא החזיק יותר מדי זמן. היתה לי אז תאווה כזאת, גדלתי מאד מהר באותה תקופה והיתה לי תאווה לאוכל. אבל כן, אם הייתי יכולה הייתי מחליטה שמה שאני רואה אני לא אוהבת ולפעול בהתאם. לקחת פיקוד. 

מה זה עושה לך בגוף עכשיו? הוא שואל.

יש תנועה של לחץ, של חרדה ממה שאמרתי כרגע. נאנחת. זה גם חלק מהביקורת. של "אם הייתי תופסת את עצמי בידיים אז כשזה רק התחיל, אז זה לא היה מתפתח לאן שזה התפתח".

יכול להיות, הוא מציע, שהילדה היתה אומרת "אמא, אני יודעת שאני אוכלת הרבה ולא עושה ספורט וכל זה, אבל כרגע אני נורא רוצה את המכנסיים האלה, והבטן מפריעה. אל תגידי לי לעשות ספורט או להפסיק לאכול. אני אוהבת לאכול. אבל איך אני עכשיו מתמודדת עם המכנסיים האלה? "

אני שותקת. נושמת. אתה אומר את זה כאילו זה משהו שהייתי יכולה להגיד, אני אומרת לו.

אני אומר שזו אפשרות. הוא עונה. 

אני מכחכחת בגרוני. זאת לא היתה אפשרות. אבל כן, נכון. 

ברור שלא, הוא עונה. 

לא היה מצב שלא אקבל על זה תשובות שהיו פוגעות בי עוד יותר. בעצם, ברגע שאמרתי "כן, אני רוצה את המכנסיים האלה" אמרתי את כל זה. בלי להגיד. ובלי לבקש ממנה עזרה לפתור את הבעייה. תכל'ס היא לא היתה יכולה לפתור את הבעייה בלי שאעשה את כל מה שהיא מבקשת.

ייתכן, הוא מציע, שאם היא היתה אומרת שזה בסדר, שזה לא נורא כל כך - אז זה היה משתנה. 

יכול להיות, אני אומרת. והוא מסביר - זה סוג של המבוגר המיטיב. "אני יודעת שזה מה שאת רוצה, והבטן מפריעה לך...." והוא פונה אלי: אם היית עכשיו המבוגרת המיטיבה, איך היית מיטיבה עם הילדה? שעומדת מול הראי ושונאת את מה שהיא רואה. 

הייתי אומרת לה: "אז יש לך קצת בטן, את כל כך יפה שזה באמת לא משנה. ואם זה מה שאת רוצה...את נראית טוב..." אני מגמגמת, לא מסוגלת להגיד את זה אפילו. צוחקת, זה קשה. נאנחת. 

והוא ממשיך: תראי איך את נותנת מקום להרגשה של הילדה באותו רגע. היא בקונפליקט, מצד אחד המכנסיים זה מה שייתן לה את תחושת הערך העצמי ומצד שני זה מבליט לה את הבטן והיא שונאת את זה. מה היה הכי מרגיע את הילדה? למה היתה זקוקה באותו רגע?

ואני חושבת שמצד אחד היא לא היתה רוצה שישקרו לה. 

יפה, הוא עונה. היא רוצה שיגידו לה את האמת. מצויין. אז מה היה מרגיע אותה?

ואני מנסה: "אני רואה שאת מאד מאד רוצה את המכנסיים האלה כי את רוצה להיות כמו הבנות בבית הספר, להיראות כמוהן. אגב אני חושבת שאת הרבה יותר יפה ומוכשרת מהבנות האלה בבית הספר. אבל כן, יש להן בטן שטוחה. וזה נכון." שותקת. נושמת. "ויכול להיות שזה פשוט המבנה שלהן, וזה בחיים לא יהיה המבנה שלך. ואני יודעת שאת רוצה להיראות בדיוק כמוהן, אני מבינה את זה, אולי יום אחד תביני שזה לא מה שחשוב, כי את את ואת הכי שווה בעולם. לא משנה מה את לובשת. אבל אני  מבינה שזה מה שאת רוצה כרגע. ואם תרצי אני יכולה לנסות לעזור לך, אבל רק אם תרצי, זה ממש לא חובה. זה בסדר גם אם לא". 

הדמעות עולות שוב. 

והוא ממשיך: מה לדעתך ירגיע את הילדה שמתסכלת על עצמה ואומרת "אני שונאת את הבטן שלי"? איך את יכולה לתת לזה תוקף או מקום?

אני מנסה: "אני רואה שאת שונאת את הבטן שלך. אני מבינה שאת שונאת את הבטן שלך, אני מבינה שאת מסתכלת על הבטן השטוחה של הבנות בבית הספר ורואה שזה לא אותו דבר ולא מבינה. וחושבת שאצלן זה יותר יפה. וזה מאד מעציב אותי שאת שונאת את הבטן שלך, כי אני אוהבת את כולך כמו שאת. "

כן? הוא שואל. את יכולה להגיד את זה? שאת אוהבת אותך כמו שאת? את יכולה לאהוב את הילדה כמו שהיא, עם הבטן? 

נאנחת. זה קשה, אבל כן. אם אני מתעלה על עצמי. צוחקת. בשלב הזה, כמו שהיא באמת נראית, בטח. היא מאד חמודה. גם הבטן הקטנה. 

אפשר, הוא אומר, גם להגיד לה שזה בסדר לשנוא. זה בסדר שאת שונאת. מותר לך. גם אני שונאת לפעמים דברים. 

וואלה, אני מופתעת. להגיד לה שזה בסדר שהיא שונאת את הבטן?

כן, הוא מסביר. זה מוריד את האשמה על זה שהיא שונאת. זה מוריד את הביקורת על זה שזה לא בסדר שהיא שונאת. או שבטח שהיא שונאת, כי היא היתה צריכה לעשות x, y, z. זה מוריד את הביקורת.

כן, אני מקשה, אבל זה בעייתי. כי אם אני אומרת לה "זה בסדר שאת שונאת, כי זה ראוי לשנאה"...

לא, זה לא מה שאת אומרת, הוא עונה. זה בסדר לשנוא כי זה חלק מהרגשות שלנו. מותר לשנוא. רק כששונאים אפשר לאהוב משהו.

והילדה שבתוכי מייד שואלת: "למה זה בסדר לשנוא? זה נכון שזה מגעיל?" זאת המסקנה שאני חוששת להגיע אליה. אם זה בסדר שאני שונאת כנראה גם את שונאת, כנראה שזה באמת דבר נורא. 

זה לאו דווקא ששונאים משהו נורא, הוא אומר. זה טבעי, רגע אחד אפשר לשנוא, רגע אחר אפשר לאהוב, ואם לא נותנים מקום לבטא את השנאה אז לא יכולים גם לאהוב. זה אומר שאני מבינה את הרגש הזה, הוא מסביר. הרגש הזה שנקרא שנאה והוא לגיטימי. מותר להרגיש אותו. אני גם מרגישה אותו הרבה פעמים, ודווקא כשאני נותנת לעצמי להרגיש אותו, פתאום הוא עובר לי. דווקא כשאני אומרת את זה, ונותנת לזה להיות, אני יכולה לחזור לאהבה. כי רק מי שאוהב יכול להגיד שהוא שונא. מי שיש בו אהבה מכיר גם את השנאה. מכיר את הצד השני. יש בך אהבה, הוא אומר. 

יש בי הרבה אהבה, אני עונה. אז זה בסדר שאני שונאת את הגוף שלי? 

כן, הוא עונה. זה כמו שזה בסדר לפחד, להיות עצובה, לכעוס. לשמוח. מותר לך לשנוא. עד עכשיו לא היה מותר לך לשנוא: ואת ממשיכה לשנוא. אז את לא יודעת מה יקרה אם יהיה מקום לשנאה, אם יהיה מותר לשנוא. 

הוא נותן דוגמא מהילד שלו. שאומר לו "אני שונא אותך" והוא עונה לו שזה בסדר, הוא מבין למה, וזה בסדר. ואחרי 5 דקות כבר יש אהבה. זה לא להאמין, הוא אומר, כמה מהר זה עובר, כשנותנים לזה מקום. כשלא מתרגשים מזה, לא עושים מזה עניין, ולא אומרים: מה אתה שונא, ולא ככה מדברים אל אבא...ואז הוא נרגע ואחרי 5 דקות הוא כאילו כבר לא זוכר את זה. הוא לא סוחב את זה. לא הגדלתי את זה, והוא לא צובר את זה. וגם לא התעלמתי מזה. עניתי שאני מבין. נתתי לזה תוקף. אשררתי את זה. זה בסדר שיש בו גם שנאה. כי הוא לא אוהב משהו שקרה עכשיו. הוא בעצם רוצה מרחק, הוא רוצה להתרחק. הוא צריך להירגע. 

והזמן נגמר. ואני נשארת עם השנאה. אני מחבקת את השנאה שלי את הגוף שלי, מתמסרת אליה, ונראה מה יקרה בהמשך.....