יוצאת לדרך חדשה

מקוררת. בעצם זה אפילו לא ממש צינון. משהו בין החזה לגרון, מכביד, דורש כחכוח לפעמים, שיעול קטן לפעמים. לפעמים עיטוש. לפעמים בלילה הגרון קצת כואב. משהו שהוא לא לפה ולא לשם. לא יכולה להגיד שאני חולה. אבל אני לא בריאה. בעיקר רוצה לרבוץ. אבל לא ממש עושה זאת.

בין לבין עוזרת ל-T במטבח, ממלאה ומרוקנת מדיח, שוטפת את הסירים הגדולים, את הכיריים...

מכבסת, מייבשת, מקפלת, מגהצת...

משקה עציצים, מאכילה את החתולים, מוציאה את הפח...

מארחת את המשפחה ביום ששי בערב.

אבל גם נחה הרבה.  מנסה להבריא, לצבור כוחות. כל הפעילות הזאת לא לוקחת ממני יותר מדי כוחות, באמת.

מעצבן אותי הפייסבוק. אני לא כל כך מהמפרסמים אלא מהעוקבים. עוקבת אחר חברי וחברותיי המאמנים, בני משפחה, בעיקר הצעירים. עוקבת אחר פעילות המועצה ביישוב שלי. אחר פוסטים של הבן שלי מהופעות שלו בחו"ל. אחר תמונות של תינוקות או בעלי חיים של המשפחה. מנסה לשמור כך על קשר. אבל...

מתישהו (לא ברור לי מתי) השתנה משהו בפייסבוק, וכאשר אני עושה Like למשהו זה כאילו שעשיתי share.

חברים שלי בפייסבוק מקבלים פוסט ב-feed שלהם כאילו שעשיתי לאייטם ההוא share ולא Like.

ראאבק, אם ארצה לעשות share אלחץ על share. מה נהיה? 

חיפשתי לזה פתרון ומצאתי המון קיטורים בפורומים של משתמשים אבל שום פתרון.

פניתי לפייסבוק והם כמובן לא עונים פרטנית לאף אחד, רק מבטיחים שקראו ויקחו לתשומת ליבם את מה שכותבים להם. 

בינתיים לא בא לי כבר לעשות Like לאף אחד. מה זה מעניין חברים שלי שעשיתי Like לתינוקת של בן דוד, או לישיבת מועצה? מי שזה מעניין אותו זה רק זה שפירסם את הפוסט ומקבל את המשוב שלי. אוף!

מצבו של T לא משתפר, וה-MRI שהוא עשה כשחזרנו מהגלאפגוס מראה שהגיד הבעייתי, זה שהאורתופד המנתח דיווח עליו מההתחלה שהוא לא הצליח לחבר עד הסוף - קרוע לגמרי. יש שם חיכוך של הגיד בעצם, מה שיוצר דלקת, מה שגורם לכאבים. אוף. וכמה נוגדי דלקת אפשר לקחת? במהלך הטיול הוא לקח xefo 8 כל יום - בימים הראשונים פעמיים ביום, ואחר כך פעם ביום. וזה מאד עזר. יופי. אבל חייבים להפסיק. זה עושה שמות בכבד ה xefo 8 הזה, וכל שאר הכדורים שכמותו. וברגע ש-T מפסיק לקחת את הכדורים, הכאב מייד חוזר. 

לאחר התייעצות עם מומחי הכתף האחרים במחלקה, בא האורתופד עם הצעה לניתוח בלון המוחדר בין עצם השכמה לעצם הזרוע. הוא דיווח על הצלחה ב-80% מהמקרים - לא מלבב - אבל T לא ממש רואה אופציה אחרת. לתקן את הגיד אי אפשר, הוא בעל איכות ירודה (נאכל לגמרי על ידי הסידן שישב שם כל השנים עד הניתוח האחרון). זריקות לעצב לניטרול הכאב בלבד ישפיעו רק זמנית ולא ימנעו את היווצרות הדלקת....אז כנראה שאין ברירה. נראה מתי הוא יחליט לעבור את זה. הפחד מעוד ניתוח והסבל שכרוך בכך הוא עצום, לאור ניסיון הניתוח האחרון. בקיצור - אוף!

"המצב" לא משתפר במדינה, ובכל הרמות אני מרוגזת ומתוסכלת. הטרור (משני הצדדים), השחיתות...כל פעם צץ עוד משהו. עוד מישהו. מה הולך כאן? 

באימון דווקא אני רווה נחת. המתאמן שלי מגיע בשמחה כל שבוע, ולמרות שלפעמים אני מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לגרום לו לשהות בתחושות - זה מאד קשה להתרגל להקשיב לגוף, למי שלא מיומן בכך - אני בסך הכל מאד מרוצה ומה שחשוב יותר - הוא מרוצה.

אין לי עדיין מתאמנים נוספים ואני מרגישה שאני רוצה עוד...שאני מוכנה להתחיל לשווק את עצמי יותר. 

במנטורינג השבוע הסכמתי לאמן (זה הכי מלחיץ - לאמן כאשר חברי הקבוצה והמאמן מתבוננים בי, ולקבל אחרי זה משוב) ולמרות שהיתה לי המון ביקורת עצמית, בסך הכל זה היה שיפור עצום על הפעמים הקודמות שאימנתי שם. המאמן אמר שהוא שמח לראות איך ישבתי בכיסא בטוחה וקלילה והיה לי ברור לאן אני הולכת. ראו שידעתי לאן אני הולכת. שידרתי ביטחון ומקצועיות. שהוא מסתכל בהנאה על איפה הייתי לפני כן ולאן הגעתי עכשיו. ששיקפתי, שהמתנתי, שידעתי למה להתייחס, ידעתי מתי להיכנס לזיכרון. הבסיס והיסודות היו מצוינים. שגם כשהבנתי שעשיתי טעות זה לא הזיז אותי, נשמתי, טיפלתי בגוף שלי וחזרתי לעצמי. הייתי מוכנה להישאר. זה היה, הוא אמר, מהפך אדיר. שהדגמתי שאני אנושית וזה בסדר. וכל שיחת האימון נסבה על הצורך של המתאמנת בשלמות, ואני הדגמתי שזה בסדר לטעות. שזה היה נהדר. שהיא יכלה לעשות את העבודה, להתאמן. והוא אמר לי כל הכבוד. ששמתי לב שאני מחייכת (מנגנון מבוכה אצלי, שהרבה פעמים מפריע למתאמן, מה פתאום אני מחייכת לו באמצע בלי קשר) ונשמתי וטיפלתי בגוף וחזרתי לעצמי. עבדתי על זה בלי שהוא יצטרך להעיר לי. בקיצור הוא היה מלא שבחים ואני הייתי די נבוכה ומלאה ביקורת על עצמי ועל טעויות שעשיתי אבל גם באיזשהו מקום מאד שמחה על המשוב החיובי, שעודד אותי ועשה לי חשק להמשיך הלאה. 

ביקשתי מ-T שיעזור לי להקים אתר אינטרנט, לא ממש כדי לשווק את עצמי בשלב זה, אני עוד לא שם, אבל כדי שאם מישהו ימליץ עלי או ישמע עלי - שיוכלו לחפש אותי ברשת ולקרוא עלי ועל שיטת האימון שאני מציעה. 

זהו. חוזרת להתחלת הפוסט - אני לא בריאה וזה מבאס אותי. הולכת לרבוץ מול הטלוויזיה עם כוס תה....