יוצאת לדרך חדשה

תמיד אני חולה לפחות שבועיים בתחילת דצמבר....היו שנים שהייתי חולה כמה פעמים  במהלך השנה - צינון קשה, שפעת, עד ברונכיט אפילו. בשנים האחרונות זה ירד. בדרך כלל אין חום, זה בדרך כלל לא מגיע למצב של ברונכיט...אני גם נדבקת מהנכדים כשהם חולים. ואני מחליטה להתאמן על זה....על הפחד לחלות. על הפחד להידבק. על מה קורה לי כשאני חולה. על איך אני מתייחסת לזה שאני חולה....

הקטע של "שלא תידבקי" או "שלא תתקררי" היה חזק בילדותי. את זה אני זוכרת אפילו בלי צורך להיכנס לתחושות....

כילדה חליתי המון והורי כנראה לקחו את זה די קשה...כי הצורך בשמירה מפני התקררות או הידבקות היה מאד מתוקשר אצלי בבית.

דברי איתי על מחלה מבקש המאמן.

כבר כשאני אומרת "מחלה" לא נעים לי כי זה צינון והרגשה איכסה אבל זה לא מחלה קשה. 

וכשזה מתחיל יש גם עניין של החשש מאיך זה יתפתח. האם זה וירוס של יומיים שלושה או שעכשיו פצחתי בשבוע-שבועיים של משהו שמנטרל אותי, משכיב אותי, משבש לי את הלו"ז ומשאיר אותי בתחושה פיסית מגעילה עד להודעה חדשה.

כשעוד עבדתי כשכירה וחליתי הדפוס היה שמשכתי ומשכתי בעבודה (כי הרי לא יכולים להסתדר בלעדי...) עד שכבר הרגשתי שאני מתמוטטת, ואז הייתי מפנימה את העובדה שאני חולה, הייתי מוותרת והולכת הביתה ואז מתמסרת למחלה ומנצלת את הזמן למנוחה. אמנם בשנים האחרונות - מאז שהתאפשרה עבודה מהבית דרך המחשב - ברגע שהרגשתי טיפה טוב יותר כבר השתעבדתי מחדש לעבודה למרות המחלה - אבל עדיין עצם ההישארות במיטה, למרות הלפטופ, כבר עזרה להתגבר.

האמת שמחלות כאלה של אפיסת כוחות וחום כבר מזמן לא היו לי....אולי אז הייתי גם ככה על קצה גבולות היכולת שלי בגלל העבודה. לחץ מתמיד.

ושוב המאמן שלי מבקש: דברי אתי על מחלה, מה זה מחלה ?

מה שקפץ לי זה "ההיפך מ- well being". בניגוד למצב הרגיל שבו אני לא מרגישה את הגוף כי הכל בסדר, במחלה אני מרגישה: כאב, חולשה. זה "אני לא מרגישה טוב" כמו שילדים אומרים. לא מרגישה טוב. משהו השתבש. מחלה זה שיבוש. 

מה השתבש?

התחושה הטובה הנורמלית של היום יום, התפקוד שלי, סדר היום שלי, הדברים שאני יכולה לעשות בשבילי ובשביל אחרים.

מחלה זו טירדה, זו הפרעה. זו גם טירחה. כשאני חולה אני מטריחה. לא יכולה לעבוד, לעזור לאחרים, לתפקד בבית.

כשהייתי ילדה זה היה מצב שצריכים לטפל בי. היום זה לא ככה אבל זו התחושה. שאני נופלת למעמסה. מפריעה.

אם לדבר בהוויות אני מסכנה, אני גם אשמה כי מה פתאום , אני מפספסת דברים שרציתי לעשות, לא יכולה להיות מי שאני אוהבת להיות כי אני מרגישה איכס. מפספסת את הכיף של להיות, תלוי כמובן בדרגה של המחלה. עכשיו למשל הייתי סתם מצוננת, יכולתי לקרוא, לכבס, לגהץ...אבל יש מחלות עם חום שאני אפילו לא יכולה לקרוא. בוהה שעות בטלוויזיה (גם בזה יש אשמה, לבהות שעות בטלוויזיה). 

וגם אני לא שלמה, משהו לא בסדר איתי. משהו מקולקל. מחלה זה קלקול. 

ויש גם מוטיב של זמן. ככל שלוקח יותר זמן לחזור למצב בריא ככה אני פחות סובלנית כלפי המחלה. מעצבן אותי למה לא הבראתי כבר. כועסת על המצב. פחות מקבלת אותו. ביומיים שלושה הראשונים אני מרפה, מתמסרת...אחרי זה מתחילה לבוא בטענות. אחרי חמישה ששה ימים אני כבר מתעצבנת על הגוף הסורר. 

איך זה נראה?

זה "אוף". זה "די כבר". אני מחכה לרגע הזה שבו אני אקום בבוקר וארגיש טוב. ואבין שזה מאחורי. 

מה קורה בגוף?

אני פתאום מרגישה את החזה מלא, הקול צרוד, ליחה, כאילו הצינון מתחיל מההתחלה. מרגישה חולה. 

תארי את התחושה

התחושה היא שהקנה מלא ויש צורך לכחכח. לא כואב כרגע אבל כל אזור החזה מציק. לחץ על הסינוסים, ברקות. וכל החניכיים מציקות. הפה מציק.

מוזר כי אני כבר אחרי זה אבל כרגע אני מרגישה את זה

כי נתת לזה מקום. מה התחושה הכי דומיננטית כרגע?

הליחה בקנה שגורמת לי לרצות לכחכח. כאילו יש משהו שאני רוצה ולא מצליחה לשחרר. 

ואיך הנשימה? מהאף? מהפה?

סדירה. כרגע נושמת מהאף. לא סתום. 

בואי תראי איזה זיכרון עולה לך מהתחושה הזאת

אני מתרכזת בתחושה. נושמת. מרוקנת את המוח ממחשבות. הכחכוח מחמיר והתחיל קצת שיעול.

התחושה מתפשטת עד לגרון. הדקות חולפות. אני שוהה. המאמן שותק. מידי פעם עוד שיעול. 

עולה זיכרון מגיל מאד צעיר. בירושלים. אולי בת 3. חולה כרגיל. אז היו לי בעיקר אנגינות. אמא שלי לוקחת אותי לרופאה, ד"ר ב' בקופת חולים. אמא מתארת את החום, את כאב הגרון, את ההרגשה הלא טובה שלי....

הרופאה מסתכלת עלי ואומרת "אבל היא כל כך יפה!" עכשיו זה מצחיק אותי, כי מה זה קשור לעובדה שאני חולה?

היא נותנת לי תרופות מגעילות - אז לא היו סירופים של אנטיביטיקה לילדים...הורי היו ממיסים את הכדורים בשוקולד כדי שאוכל לבלוע...

קיבלתי כמויות של אנטיביוטיקה בילדותי. 

המאמן משקף את מה שסיפרתי. שואל אם אמא שלי לקחה אותי על הידיים. לא זוכרת. בכל מקרה הלכנו לשם ברגל, או הייתי בעגלה...

מתי היא אומרת "אבל היא כל כך יפה"?

תוך כדי הבדיקה. לא הבנתי מה זה "אבל היא כל כך יפה". אולי "באיזו חוצפה היא חולה אם היא כל כך יפה?" 

כלומר ילדה צריכה לקחת את זה למקום של "אם אני יפה אסור לי להיות חולה"

לא שמעתי האשמה אבל שמעתי את ה"אבל". הרגשתי סתירה. אם אני יפה, מה פתאום אני חולה.

מה הרגשת כשהיא אמרה את זה? תוך כדי בדיקה?

הרגשתי לא טוב, היה לי קר, זה לא היה נעים למרות שהתמסרתי לבדיקה. משהו לא הסתדר לי. היא הרופאה, היא אמורה לגרום לי להרגיש יותר טוב, בגלל זה אמא לקחה אותי אליה. והיא אומרת "אבל" על משהו שלא קשור. 

הרגשת רע, היה לך קר, לא הבנת למה היא אומרת. "לא מבינה" זו מחשבה. מה הרגשת?

היא אמורה לרפא אותי. בסופו של דבר הבראתי. שכבתי במיטה. אמא טיפלה בי. נתנה לי את התרופות המגעילות. לא היה קשר בין המשפט הזה לכל דבר אחר שהתנהל שם. 

את חושבת שהילדה הרגישה לא בסדר?

אני חושבת שהיא הרגישה שהיא לא בסדר. אם היא כל כך יפה איך קרה שהיא חולה? משהו לא עבד כמו שצריך. ילדות יפות לא צריכות לחלות. לא ממש ידעתי מה זה יפה. ידעתי שזה קשור אלי. אני אמורה להיות בסדר כי אני יפה, אבל אני לא בסדר. בנוסף לא הבנתי למה בכל פעם אני חולה שוב. הולכים אליה, היא אומרת מה שאומרת, נותנת מה שנותנת, אני מבריאה ואחר כך שוב חולה. משהו לא בסדר אצלי ולא מצליחים באמת לתקן כי זה חוזר על עצמו. ועכשיו אולי זה קשור למה שהיא אמרה....

אז איך ילדה מסדרת את זה לעצמה? שלא מצליחים לתקן אותה?

אני רואה שההורים שלי מתחילים להלביש אותי יותר חם ולא לתת לי לצאת בתנאי מזג אוויר מסוימים, ויש המון פעילות סביב מניעת המחלות שלי. התחלתי לקבל ויטמינים וברזל...וזה עוד יותר חיזק לי שמשהו לא בסדר אצלי. צריך המון פעילות כדי לפתור או למנוע. זה נהיה עניין שלם "רק שאני לא אחלה", מצד הורי. 

שימי לב לתחושות הגוף

באמת התחושה מתגברת, יותר ליחה, יותר כאב.

גם התנהגותית אני מסיקה שזה משהו שאצלי שלא בסדר. גם אני כל כך יפה ובכל זאת חולה, וגם מגבילים אותי נורא כדי שלא אחלה, אז כנראה זה נורא כשאני חולה. מרגישה שאני נענשת. השכנה שלי, למשל, יוצאת החוצה בלי כובע על הראש. אותי מכריחים לחבוש כובע. למה? כנראה משהו לא בסדר איתי. לא ניתן לתקן לגמרי, זו סכנה שמרחפת מעלי כל הזמן.

אם היינו מפעילים את הילדה ברגע הזה עם הרופאה? מה היא היתה עושה?

הייתי שואלת אותה "למה את מתכוונת? מה זה אומר? תסבירי לי מה זה קשור? מה זה יפה? למה "אבל"? הייתי חוקרת אותה. הייתי תופסת אותה במילה ומבקשת ממנה להבהיר. מה לא בסדר איתי שאמרת את זה?

אני משתנקת. משתעלת.

יכול להיות, אני ממשיכה, שהייתי אומרת אם לא הייתי העכברונת המפוחדת שהייתי - אולי הייתי שואלת אותה או את הורי - למה זה חוזר על עצמו שוב ושוב? למה לא מצליחים לתקן אותי? שומרים עלי, מגבילים אותי, ובכל זאת אני שוב חולה. אז ממילא אני חולה אז בשביל מה כל ההגבלות? אני כאילו בעונש.אולי הייתי חולה יותר, אולי הייתי מתחסנת ומתחזקת. הייתי אומרת "זה לא עובד מה שאנחנו עושים כאן". ממחשבה של ילדה קטנה אם הייתי יכולה להגיד הכל, לעשות הכל - הייתי אומרת שזה לא עובד. ללכת לרופאה, לקבל תרופות מגעילות, להתלבש במלא שכבות ומעילים וצעיפים וכובע, להתקע בבית כשקר בחוץ...זה לא עובד. אני ממילא חולה שוב ושוב. מה קורה פה? 

זה משחרר?

זה ממש משחרר. מדהים. אני קצת סתומה באף אבל החזה משתחרר. פתאום מדמיינת מה היה קורה אילו לא היו כל ההגבלות: אני מדמיינת את עצמי משחקת בחוץ עם החברות בכל מזג אוויר. בלי כובע. לא מסתכלת עליהן בגעגוע מהחלון. אוכלת את השוקולד בלי התרופה בפנים. 

טעים?

מאד! אפילו הקטע הזה לא גרם לי להפסיק לאהוב שוקולד. 

פתאום עלה לי שאם הייתי יכולה לעשות הכל הייתי עושה שלא אחלה כל כך הרבה. 

איך היית עושה את זה?

לא יודעת אבל בדמיון שלי זה אפשרי. למשל אסור היה לי לאכול גלידה בחורף. בדמיון הייתי אוכלת גלידה בחורף. אני מחליטה עכשיו שזה דווקא היה עושה טוב לגרון שלי. הייתי אומרת להורים שלי בפעם הבאה שאני חולה ללכת לרופא אחר. אולי הוא מתנהג אחרת. עושה דברים אחרת. לא היתה לי בעייה ללכת אליה, אבל אולי מישהו אחר היה עושה דברים בכיוון של לחזק אותי, לחסן אותי, פחות לטפל בבעייה כשהיא קורית. אז לא הכירו טיפולים אלטרנטיביים....

היית שואלת לגבי ה"יפה" והמחלה והקשר ביניהם?

זה הדבר הראשון שהייתי שואלת. את הרופאה, או את אמא. אמא היתה מסבירה לי שאין קשר. בטוח

מה היית שואלת? איך היית שואלת את אמא?

"אמא, למה הרופאה אמרה "אבל היא כל כך יפה"? למה היא התכוונה? מה זה יפה? מה אומר שאני יפה ואיך זה קשור לזה שאני לא מרגישה טוב?" אני יכולה לדמיין את עצמה צוחקת ומלטפת אותי ומסבירה לי למה זה באמת לא קשור. 

והמהאמן שואל מה את היית עונה לילדה, אם את המבוגר המיטיב? ואז עוצר רגע ושואל: רגע, מה קורה עכשיו?

כי הוא שם לב שעלו לי דמעות. כשדיברתי על אמא. והוא מאפשר לי לשהות עם הבכי. 

הבכי שעלה כשהצלחתי לדמיין את החמלה של אמא, את האהבה שלה. כשדמיינתי אותה אומרת לי שהרופאה בסך הכל התכוונה שחבל, חבל שילדה כל כך יפה קיבלה מחלה. שהיא חושבת שלא מגיע לך להיות חולה, שגם זו שטות כמובן. אם מישהו יפה לא מגיע לו להיות חולה? שטויות. אבל זה שייך לרופאה ולא אלייך, לילדה. אין לזה קשר, לא לזה שחלית, ולא לטיפול.

אנחנו צריכים לסיים עוד שתי דקות.

אין לי מושג מה זה היה הזיכרון הזה. לא רואה את ההקשר. 

לאשמה, לזה שאת לא בסדר, שהמחלה שלך אומרת שמשהו מקולקל אצלך. שאת מפריעה. בתור מי שאת: את לא צריכה להיות חולה

אבל משהו השתחרר מהגוף, לא משנה מה אני מבינה. הגוף עבד כאן, זה מה שחשוב.