יוצאת לדרך חדשה

חלק חשוב מתהליך הפירוק וההבניה מחדש בשיטת אימון סאטיה הוא משהו שנקרא "המבוגר המיטיב". 

הזכרתי אותו כאן הרבה פעמים כשתיארתי אימונים שלי. המתאמן מדבר על נושא שמטריד אותו, עולות בגופו תחושות והמאמן מפנה את תשומת ליבו לגוף ולנשימה ולתחושות אלה ואז עולה מתוכן זיכרון ילדות כלשהו. המתאמן מתאר את מה שקרה באותו זיכרון, מה שנאמר, איך הוא (כילד) חש והגיב ומה הוא החליט או הסיק לגבי עצמו או לגבי העולם באותם רגעים....איך הוא התמודד עם מה שקרה, איזה דפוס או מנגנון הגנה או הישרדות הוא פיתח אז כדי לסדר לעצמו את מה שקרה....זה חשוב להבין מה הילד החליט או הסיק כי מה שקורה זה שהמנגנון הזה מתחיל לחזור על עצמו ולפעול אוטומטית הרבה אחרי שהסיטואציה ההיא נשכחת ולא רלוונטית, והמתאמן בעצם משחזר אותה שוב ושוב בחייו ומוכיח לעצמו שהמסקנה שהסיק אז נכונה ורלוונטית גם היום. למאמן יש כמה כלים שבעזרתם הוא מנסה להרגיע את הילד שבזיכרון ולשחרר את הדפוס.

אחד הכלים הוא "הילד הפעיל". המאמן מבקש מהמתאמן לדמיין מה הילד שהוא היה יכול לומר או לעשות לו הכל היה אפשרי. לולא היה אז חסר אונים מול הסיטואציה שקרתה. הפעלת הילד בתוך הזיכרון משחררת הרבה פעמים את תחושת חוסר האונים שהילד חש במציאות. מזכירה למתאמן שהיום, כשהוא מבוגר, הוא כבר לא חסר אונים. בתוך המרחב המוגן והמיטיב של חדר האימון, מעודדים את הילד לעשות ממש כל מה שעולה לו בראש, גם אם זה מאד אלים. ביטוי התגובות האלימות במסגרת האימון משחרר משהו שאצור בתוך המתאמן, ומסייע לו להרגע.

עוד כלי נקרא "המבוגר המיטיב", שבו מבקשים מהמתאמן המבוגר לבוא לילד שהוא היה בזיכרון ולומר לו משהו שהוא היה צריך לשמוע או לעשות משהו שירגיע אותו בסיטואציה. המבוגר המיטיב לא פותר שום דבר ולא משנה את המציאות, אבל ביכולתו להראות לילד שיש מי שמבין אותו, מי שרואה אותו, מי שנותן תוקף לאיך שהוא מרגיש באותו רגע. המתאמן בתפקיד המבוגר המיטיב יכול להיטיב עם הילד שהוא עצמו היה בתוך הזיכרון.

באימון האחרון שלי הזכרתי שכאשר אני מאמנת שמתי לב שבחלק מהאימונים לפעמים השאלות שלי לא מספיק פתוחות. הן קצת מכוונות. זה כל כך מעצבן אותי כשזה קורה. הרי זה שמשהו עלה לי בראש כשהם מדברים! זה לא אומר שזה נכון לגביהם. שם אני לא ריקה! אני כל כך מרביצה לעצמי על זה כשאני נזכרת בזה אחרי האימון. אני הרי שונאת שעושים לי את זה. ששואלים אותי שאלה לא פתוחה, כאילו יש תשובה נכונה ואני אמורה להגיע אליה גם. 

עוד אני מדברת והגוף שלי מתחיל להגיב. 

המאמן כמובן מייד שם לב לכך: קרה לך משהו עכשיו בגוף? הוא שואל

כן, אני עונה. עולה לי בכי.

והוא מבקש לכבד את הגוף ולתת לבכי להיות. 

אני נושמת לתוך הדמעות ושוהה עם זה קצת. 

תראי מה זה מעלה לך מהילדות? מה זה אני מרביצה לעצמי?

אני אשמה. אני כועסת על עצמי

מה זה משרת? ההרבצה העצמית? האשמה?

לא יודעת מה זה משרת. התחושה הקשה נובעת מהגילוי שעשיתי למשהו אחר משהו שאני לא אוהבת שעושים לי.

אוקיי, הוא מנסה לברר, אבל מה משרת את התגובה האלימה במלים שלך?

התחושה קשה מאד, אני מנסה להסביר, והאלימות כנראה עוזרת לי לא לשהות בתוך התחושה.

זה מעניין איך האלימות עוזרת לך לא להיות בתחושה הקשה. זה סוג של עונש? הוא תוהה.

לגמרי עונש, אני מהרהרת בקול רם

כדי שלא תחזרי לעשות את זה שוב? כאילו העונש ימנע ממך לעשות את זה שוב?

כן, אני מבינה תוך כדי דיבור. כדי שאזכור את תחושת העונש בשביל שזה לא יקרה שוב.

בואי נסתכל על המנגנון הזה: אם אני עושה טעות אני צריכה להעניש את עצמי כדי לא לחזור על הטעות הזאת שוב.  מה זה עושה לך בגוף?

אני מפנה תשומת לבי לנשימה ולגוף. כואב לי הראש. יש לחץ ברקות. במצח. הנשימה צורבת קצת.

מה זה מעלה לך בילדות?

אני שוהה בתוך התחושות. נושמת. עולה לי זיכרון מכיתה ה'. גרנו בארה"ב. הגענו לשם כשהייתי בכיתה ד', הייתי חדשה בכיתה ורק התחלתי ללמוד לדבר אנגלית. ילדה בשם בת' התיידדה איתי, והיינו נפגשות מידי פעם אחרי הלימודים ומשחקות ביחד. ואז בכיתה ה' התחלפו חלק מהילדים בכיתה והתיידדתי עם ילדה חדשה בשם סטפני. וסטפני ובת' ואני וגם אחותה של סטפני ג'קי שהיתה גדולה מאיתנו בשנה, תכננו להעלות הצגה, וקבענו לערוך את החזרות בבית של סטפני. זה היה ממש בתחילת תקופת החברות שלי עם סטפני, שאחר כך הפכה לחברה הכי טובה שלי. באחת החזרות, השנייה או השלישית שקבענו, בת' לא הגיעה. לא זוכרת אם שאלתי איפה היא ולא זוכרת אם מישהי אחרת ביצעה בסוף את התפקיד שלה בהצגה. לא עלה בדעתי להתקשר אליה ולשאול למה היא לא באה, אבל אחר כך התברר לי שסטפני התקשרה אליה ואמרה לה לא לבוא. התברר שלא התאים לה שאני ובת' נהיה חברות, היא רצתה שאהיה חברה רק שלה.

המאמן משקף לי את המשפט האחרון: סטפני רצתה שתהיי רק שלה.

ואני לא עשיתי עם זה שום דבר. אפילו לא זוכרת איך נודע לי, אולי שאלתי אותה למחרת בבית הספר למה היא לא באה ואז נודע לי....בת' היתה מאד עדינה, לא הטיחה בפני, לא עשתה סצנה...קיבלה את הגזרה. וגם אני לא עשיתי עם זה כלום. הרגשתי עם זה כל כך רע ולא עשיתי עם זה כלום. היה ברור לי שאם היו עושים לי את זה הייתי נורא נפגעת. ולא היה לי הכוחות או האומץ להתעמת עם סטפני ולשאול מה פתאום הרחקת את בת'. לא אמרתי כלום, זה רק התבשל לי בפנים ואיכשהו התמסמס לו, ומאז באמת הפסקתי להיות חברה של בת' והייתי החברה הכי טובה של סטפני בשלוש השנים הבאות.

ויתרת על החברות עם בת' בגלל סטפני.

כן, אני נאנחת. זה ישב לי. זה יושב לי עדיין.

מה את אומרת על זה?

אני אומרת שלא הייתי חברה טובה, שלא פתחתי את הפה, שלא הגנתי על בת', שלא גערתי בסטפני שלא היתה לה זכות לעשות את זה, שלא הסברתי לה שאני יכולה להיות חברה של שתיהן...

ואני משתנקת כשאני מדברת. נחנקת, משתעלת.

לא עשיתי כלום ולא אמרתי כלום ונתתי לדברים פשוט להיות

אז מה הרגשת?

פשוט הדחקתי את זה, התביישתי והרגשתי נורא ואיכשהו סידרתי את זה לעצמי....אפילו לא יודעת איך בדיוק. בראש של הילדה איכשהו כנראה חשבתי שאני כן צריכה לבחור בין אחת לשנייה ולא רציתי לוותר על סטפני. החברות עם בת' לא היתה עד כדי כך חשובה לי אבל באיזושהי פינה שנאתי את עצמי על זה.

שימי לב לגוף.

ואני שמה לב שאני לא נושמת. לוקחת נשימה עמוקה. לוגמת מהמים. הלכתי על מה שהיה קל, אני ממשיכה לספר. לא הייתי צריכה להילחם, או להסתכן. אולי אם הייתי מתעמתת אם סטפני.....

מה היית אומרת לסטפני לו יכולת? זה מעניין שהשתמשת במילה "להסתכן", כי על זה את מבקרת את עצמך היום, שאת לא מסתכנת. מה היית עושה אם היית יכולה? הוא שואל, ומוסיף:  לאט לאט, יכול להיות שזה לא יהיה פשוט.

אני לוקחת אוויר. קודם כל, אני מתחילה, שם בחזרה בבית של סטפני, כשעוד לא ידעתי את כל המניפולציה, הייתי מתעקשת להתקשר אל בת' ולשאול למה היא לא באה.

וכבר אז כשהיא היתה אומרת לי "סטפנטי אמרה לי לא לבוא", כבר אז....טוב, זה אוטופי לחלוטין, מה שאני אומרת עכשיו...אבל..שם בבית הייתי אומרת לסטפני בכעס "מה פתאום אמרת לבת' לא לבוא? ומה פתאום לא סיפרת לי את זה? " אבל... זה דמיוני לחלוטין.

בסדר, הוא אומר. בואי נלך עם זה לרגע. ואז מה היית עושה? היית אומרת את זה ו....?

תלוי מה היא היתה עונה לי.

היא היתה עונה לך שהיא רוצה שאת תהיי חברה רק שלה.

עכשיו אני בת 10-11....לא אני שעכשיו.

אבל את פעילה כרגע, יש לך חופש, את יכולה להגיד הכל.

כן, אני מהססת. אם אני יכולה להגיד הכל...אז אני אומרת לסטפני שקודם כל אין דבר כזה, אני יכולה להיות חברה שלה ושל בת' ואין שום בעייה עם זה. ואם הייתי יכולה להגיד הכל הייתי אומרת לה "איזו מן חברה את חושבת שאת, אם את עושה דברים כאלה מאחורי הגב שלי? זה רק יכול לקלקל. " אבל אני לא הייתי מעזה להגיד את זה.

אם אני הייתי סטפני איך הייתי אומרת לי?

"אני לא מאמינה שעשית את זה סטפני! אני לא מאמינה שפגעת בה ככה, ואני לא מאמינה שתעשי דבר כזה רק כי את חושבת שככה נהיה חברות יותר טובות! להיפך! זה רק עלול לגרום לי לכעוס עלייך ולא לרצות להיות חברה שלך! אבל אם באמת חשוב לך שאני אהיה חברה שלך אז תתקשרי עכשיו לבת' ותגידי לה שאת מצטערת ותבקשי ממנה לבוא!"...והקול שלי נקטע ואין שום סיכוי שהייתי אומרת דבר כזה.....

אמרת את זה עכשיו, הוא מעיר.

אני אגיד לך יותר מזה, יש מצב שגם היום לא הייתי מסוגלת להגיד את זה במצב כזה.

בואי תסתכלי על הגוף, יש לנו עוד כמה דקות לסיום.

הנשימה לא צורבת אבל הראש עוד כואב ועכשיו נהיה לי קר. אני לוקחת נשימה עמוקה. הראש ממש כואב. בפעימות. אני לא זכרתי את הסיפור הזה בכלל. עכשיו אני מרגישה עוד יותר חרא עם עצמי. איך הייתי מוכנה לעבור על סדר היום רק כי כל כך רציתי להיות חברה של סטפני. נאנחת. לוקחת טישו.

מה היית אומרת לילדה הזאת שהיית, אם היית נמצאת שם איתה והיא לא אומרת כלום באמת? איך היית מיטיבה איתה?

כרגע, אני אומרת, אני לא חושבת שהייתי יכולה להיטיב איתה. אני לא סובלת אותה כרגע. אני נאנחת. אני חושבת שהיא מתחבאת מאחורי הפחדנות הזאת, יש בזה אנוכיות, הכחשה, עצימת עיניים.

אוקיי אז כרגע את עדיין מבקרת אותה.

היא עשתה מה שנוח לה.

לא היתה לה ברירה כל כך, אבל.

זה מה שהיא מספרת לעצמה. תמיד יש ברירה. אם היא היתה חברה אמיתית היא היתה מוצאת את הדרך. זה לא היה יפה מה שהיא עשתה או מה שהיא לא עשתה.

אוקיי, אז מה את חושבת עליה בעצם? שהיא היתה פחדנית ואגואיסטית? שזה לא יפה מה שהיא עשתה?

כן, פחדנית ואגואיסטית, היה לה נוח להיות עם ההכחשה הזאת, היה לה נוח איך שזה הסתדר, ופחות אכפת לה מהרגשות הפגועים של בת', כי בת' לא עשתה מזה עניין. היה לה מאד נוח. כן אני ממש כועסת עליה עכשיו. נאנחת....

מה היית עושה לה אם היית יכולה?

הייתי מעיפה לה איזו סטירה, אני מפטירה צחוק מריר.

כן?

כן ממש!!

אז תעיפי לה! הוא זורם עם מה שעולה אצלי.

כן?

כן, תסתכלי עליה ותעיפי לה סטירה.

אתה יודע מה? אני נאנחת...זה לא היה עוזר....

זה מעניין, כי התחלנו את זה מהמקום של "אני מרביצה לעצמי".

נכון, אני צוחקת. תראה איזה בן אדם אלים יושב מולך!

הגיע הזמן, שתוציאי את האלימות! הוא מחייך.

אני צוחקת ונאנחת בו זמנית.

אז איך היא עם מה שעלה לך? באת להעיף לה סטירה.

בא לי להעיף לה סטירה, ואני כבר רואה בעינים שלה שזה לא היה עוזר, היא סתם היתה מרגישה מסכנה ומרחמת על עצמה.

בסדר, אבל אני רוצה שתוציאי את הכעס עליה, תלכי עם זה. היית אומרת לה גם משהו?

הייתי אומרת לה את מה שאמרתי קודם: "איזו מן חברה את? היית רוצה שיעשו לך את זה? בת' היתה חברה שלך בהתחלה כשרק הגעת, כשעוד לא היו לך בכלל חברים, כשבקושי ידעת את השפה...היא היתה שם בשבילך! וככה כשיש לך חברה חדשה בלי לחשוב פעמיים את מפנה לראשונה עורף! את חוצפנית, מגיע לך שאני לא אתן לך לצאת עכשיו שבועיים מהבית, מגיע לך עונש!" ואני שוב נאנחת, נושמת עמוק.

גם המאמן נושם עמוק. ועוד פעם נושם עמוק. אנחנו צריכים לסיים עוד 3 דקות, הוא אומר. אז בואי נסגור את זה. תראי מה קורה לך, איך את מרגישה?

ואני מרגישה שיש איזושהי הקלה בראש, ה"סטירה" עזרה לי לפחות. אני צוחקת

מצוין, הוא צוחק. פיתחנו משהו חדש בסאטיה. "המבוגר המכה את הילד", "המבוגר המזיק"

ושנינו צוחקים. זה גדול.

ואיזה חיבור את רואה למה שדיברנו עליו קודם? להססנות, לריצוי...לפחד?

טוב כמובן היתה הססנות, היה ריצוי והיה פחד מול סטפני.

כן, הוא אומר. זה הפחד להעמיד אותה על מקומה.

כן, אני מהרהרת בקול. זה הפחד לעשות עם חלק מהמתאמנים את מה שאני רוצה לעשות איתם. במקום לשרת אותם אני נותנת להם לשלוט, להחליט על מהלך השיחה...."להחליט עלי".

הוא משקף: הם מחליטים איזו מאמנת תהיי כמו שסטפני החליטה מי תהיה חברה שלך ומי לא. נכון. ואז את הולכת ומרביצה לעצמך אחרי זה כמו שהיית רוצה להרביץ לילדה. וגם, זה מעניין, אמרת "אבל זה לא מזיז לה"

זה לא שזה לא מזיז לה, היא סתם תרגיש מסכנה, זה לא יעזור.

נכון, אמרת שזה לא יעזור ממילא.

זה לא מונע ממני לעשות את זה שוב בפעם הבאה.

בדיוק. זה היה חשוב שתגידי את זה בעצמך. העונש לא עוזר למנוע שום דבר.

זו פעם ראשונה שעשיתי את זה, זרמתי איתך, אבל זה מדהים לראות שעשית משהו שאת עושה לעצמך היום וראית בזיכרון שזה לא יעזור, שזה לא עובד.

גדול!

כן, מדהים. את מעוררת השראה בכל פעם מחדש!

כן, אני צוחקת. בתור מתאמנת אני נהדרת! זה המקצוע שלי עכשיו. מתאמנת סאטיה!

וגם הוא צוחק. אין עלייך!

אבל כמובן המאמן המדהים שלי הוא זה שיודע לאפשר את זה, לתת לדברים לצאת...זה לא יכול לקרות לבד.

... טוב אז איך נקרא למה שקרה כאן היום? מבוגר מכה? המבוגר הכועס?

ואני מציעה את "המבוגר המעניש" אבל כמובן אין דבר כזה בסאטיה....יש רק מבוגר מיטיב. סתם השתעשענו עם הרעיון...