יוצאת לדרך חדשה

רבות עסקתי בנושא האֵמוּן , "אין על מי לסמוך" זו כנראה אחת הסוגיות של חיי אם לא "ה-".

לפני כמה שבועות, כשדיברתי עם המאמן שלי על הבלוג, ציינתי שאני כותבת כאן גם את האימונים שלנו.

הוא מאד התעניין לקרוא את מה שכתבתי, ושאל אם אולי יוכל להעלות את מה שכתבתי באתר האינטרנט שלו, בעילום שם כמובן.

בשנייה הראשונה אמרתי "בטח, אשלח לך" ואז הגעתי הביתה וראיתי שאני מתמהמהת עם זה. פתאום לא היה לי פשוט לשחרר משהו כל כך אינטימי...ולמרות שהוא שותף מלא באימונים האלה, בכל זאת הרגשתי שאני לא לגמרי שלמה עם זה, וחיכיתי עם זה.

במפגש הבא שלנו אמרתי שאני עוד מתבשלת עם זה, והוא הרגיע אותי שאין בעייה ולא דחוף ורק אם אני באמת מוכנה ואין לחץ וממילא אין לו מושג איך הוא יעלה את זה לאתר שלו...בקיצור - הרגיע אותי - הכל בסדר.

ואז יום אחד, לא יודעת מה נכנס בי, בחרתי אימון אחד , העתקתי את הפוסט מתוך הבלוג למסמך וורד ושלחתי לו. 

הוא ממש התלהב מהכתיבה שלי, נתן לי משוב נהדר, שאל אם אפשר להוסיף במקומות הרלוונטיים הסברים לגבי שיטת סאטיה....

זה עשה לי טוב, המשוב הזה, ובשלב ההוא הסתפקתי בכך. 

ואז התחלתי לקרוא את "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן, והבנתי כמה זה עוזר לקרוא אימונים או טיפולים של אחרים - גם מנקודת מבט המטפל/מאמן, וגם מנקודת המבט של כל צופה מן הצד, או המטופל/מתאמן עצמו. ותפסתי אומץ, כמו שאומרים, הקמתי חשבון גוגל ייעודי והעליתי לדרייב את כל מה שהספקתי לתעד עד כה מהאימונים שלי. 

נתתי לו הרשאת צפייה, ושלחתי לו קישור. וחיכיתי.

בערב כשעוד הייתי אצל הנכדים, ראיתי בדוא"ל דרך הטלפון הנייד שמישהו מבקש גישה לתיקיית האימונים ששלחתי לו. 

מישהו שאני לא מכירה.

לא מזהה את השם.

לא מזהה את כתובת הדוא"ל. 

והגוף שלי הגיב. "הלב נפל לתחתונים" כמו שאומרים. הלסת ננעלה, החזה התמלא במשהו גדוש וצמיגי.....

נבהלתי. כעסתי. מה זה?! למי הוא העביר את זה?! מה הוא חושב לעשות עם זה?! 

מצד אחד אמרתי לעצמי שאולי הוא ניסה כבר להעביר את זה למישהו שמטפל לו באתר האינטרנט....וגם זה הבהיל אותי.

תהיתי האם טעיתי כשהעברתי לו ככה את הכל. התלבטתי אם להסיר את הגישה שלו לתיקיה. 

יותר מכל כעסתי שהוא לא כתב לי במייל או בוואטסאפ שהוא מתכוון להעביר למישהו. שהוא לא הכין אותי שמישהו עומד לפנות אלי עם בקשה כזו.

יותר מכל חששתי שהכעס הזה עכשיו יחבל באֵמוּן שנתתי בו בשנתיים האחרונות.

יותר מכל חששתי ששוב "אין על מי לסמוך". יותר מכל חשתי אכזבה. ממי שאני סומכת עליו עם הקישקעס שלי, עם הדברים הכי אינטימיים של הנפש שלי. 

נשמתי.

חיכיתי.

ובערב כתבתי לו בוואטסאפ (אחרי כמה וכמה שינויי נוסחים): הי ג', יש לך מושג מי זה X ולמה הוא מבקש גישה לתיקיית תיעוד האימונים ששלחתי לך היום? 

תוך שנייה קיבלתי תשובה: "זה אני". ולרגע לא הבנתי, ואז נפל לי האסימון. והוא גם הסביר.

כיון שהוא ראה ששלחתי לו תיקיית גוגל דרייב הוא ניסה להיכנס ולקרוא בה מתוך חשבון הג'ימייל שלו, חשבון שלא הכרתי ושכמובן לא נתתי לו הרשאת קריאה לתיקייה. 

נשמתי עמוק. חשבון הג'ימייל שלו מורכב מצירוף חלקי השמות של ילדיו. לא היה שום סיכוי שאזהה שזה הוא....

אז הכל בסדר. הוא לא העביר לאף אחד את התיקייה הפרטית שלנו. הוא לא בגד באֵמוּן שלי. 

אם הוא היה מקדיש לזה קצת מחשבה הוא היה מקדים ושולח לי בקשה לתת לחשבון דוא"ל הזה הרשאת קריאה אבל הוא לא מספיק מבין במחשבים כדי לנסח את זה ככה....

נרגעתי. נתתי לו הרשאת קריאה. שמחתי שכבר באותו ערב הוא רצה להתיישב לקרוא. 

וחשבתי שאולי כדאי שאתאמן אצלו על התגובה החזקה שהיתה לי כלפיו כשראיתי את בקשת ההרשאה במייל......