יוצאת לדרך חדשה

הקריטריון השני היה הלימודים של T. ובאמת יצא כך ש-T חזר מלימודיו בתשע בערב ביום הטיסה, ובתשע וחצי כבר נסענו לשדה התעופה. בחזרה אני תפסתי מונית משדה התעופה הביתה עם המזוודות והתיקים, והוא תפס רכבת ללימודים....

הגענו לפני הזמן לשדה כי זה היה לפני פסח והיינו בטוחים שעמוס שם. אז לא. גם עשינו צ'ק אין מוקדם והכל הלך ממש מהר. גם בדיוטי פרי לא היו תורים, ובסך הכל לא היה לנו הרבה מה לקנות - שני דברים קבועים שאני משיגה רק שם (אחד בג'יימס ריצ'ארדסון והשני בג'ק קובה). 

 

העלייה למטוס היתה בזמן (שאלה: מה פתאום התחילו לקחת את בקבוקי המים מהתיקים בארץ לפני הטיסה? הרי בחו"ל אם קנית מים בדיוטי פרי מרשים לך לעלות איתם למטוס!) אבל אז החלה המתנה ארוכה ומוזרה, שבמהלכה כבר התחלתי להירדם (הטיסה היתה אמורה להמריא ברבע לאחת בלילה)......שבסופה הקברניט הודיע הודעה בזו הלשון: "גבירותי ורבותי, אנו מתנצלים על העיכוב בהמראה שנגרם עקב הרגשה רעה של אחד הנוסעים, ונאלצנו להוריד אותו מהמטוס. שדה התעופה עומד להיסגר להמראות, ונותרו לנו עוד 10 דקות בלבד להמריא או שזה כבר לא יתאפשר הלילה. אני מקווה מאד שנעמוד במשימה" משהו כזה. סליחה??? טוב, זה לא היה ממש רלוונטי כי הצלחנו להמריא תוך 10 דקות, ואפילו הגענו לניו יורק רק באיחור של חצי שעה.

הצוות של אל על היה מעולה, אדיב ורגוע וביצע למופת את משימותיו. השירותים נוקו כל הזמן ובשום שלב לא היו חסרים בהם מוצרים (נייר, מגבות, אסלוניות וכו). כיאה לטיסת לילה היה חשוך ושקט ולמרות שהציעו ארוחה, לא הפריעו למי שישן ולא רצה לאכול. המושבים, לעומת זאת - זוועה. נדמה שבכל פעם שאנחנו טסים הם מצופפים את המושבים עוד יותר. לא היה נוח לשבת ולא היה נוח לקום. אם נשעת אחורה חסמת לגמרי לאדם שמאחוריך את המרחב הזעיר גם ככה שהיה לו. ובלי להישען אחורה אי אפשר היה לתפוס תנומה בכלל. סיוט. ישנתי (כי אני ישנה בכל מצב) אבל התעוררתי כל שעה בערך, והרגשתי שהזמן לא עובר. T - שמקפיד להסתובב הרבה במהלך הטיסה, יש להם במשפחה בעיית קרישיות בדם - כמעט שלא ישן. אבל בסך הכל הטיסה עברה ממש בסדר.

בשדה התעופה ג'-אף-קיי אליו הגענו בשש בבוקר זמן ניו יורק היה שקט. פקידי ההגירה המנומנמים (אינני יודעת אם הם היו בסוף משמרת הלילה או בתחילת משמרת הבוקר) עבדו מאד לאט כרגיל ובכל זאת זה עבר די מהר וחלק. המזוודות יצאו מייד. עוד לפני שתפסנו את ה-air train לכיוון מנהטן, התיישבנו לשתות קפה הפוך מצוין (נדיר בארה"ב) עם דונאט (גם הוא מצוין! אין בכלל מה להשוות לדאנקין) ושמחים וטובי לב שמנו פעמינו לעיר הגדולה.

קנינו כרטיס משולב נטען לרכבת/תחתית/אוטובוס (metro card) ששירת אותנו נאמנה במהלך כל הימים שבילינו בניו יורק. איזה תענוג זה כשיש תחבורה ציבורית כמו שצריך! עברנו מה-air train לתחתית והגענו מהר (אמנם בעמידה, כולם נסעו לעבודה בשעה הזו) ל-Penn station. משם הבנו שיש לנו כעשר דקות הליכה למלון שלנו, שהיה ב-west 32nd street, וכיוון שמזג האוויר היה מעולה (מעונן חלקית וכ-18 מעלות) החלטנו ללכת לשם עם המזוודות (על גלגלים) ברגל. זה היה רעיון מצוין פרט לעובדה שהלכנו בדיוק לכיוון ההפוך ממה שהיינו צריכים! לו היינו פותחים את google maps מההתחלה, כמובן, זה לא היה קורה. אבל פתחנו מפה מהסוג הישן, מצאנו את ה-west 32nd street (טוב.....אחד מהם, כי יש כמה....והם מקוטעים, לא רצופים...), הלכנו בסבבה שלנו כעשר דקות והגענו לאזור בנייה מאסיבית של בנייני מגורים ענקיים באמצע עבודה - ושום מלון לא נראה באופק. יותר מכך, לא היתה בכלל גישה ל-west 32nd street שם, ומצאנו את עצמנו הולכים הלוך ושוב על 10th avenue עם המזוודות ותיקי הגב מגיעים מרחוב 31 מייד לרחוב 33 ובחזרה....איזה תסכול! וכבר חשבתי לעצמי שגם לו מצאנו באורח פלא את המלון עכשיו, איזו מן סביבה מחורבנת לשהות בה? ממש אתר בנייה ענקי ורועש! 

ניסיתי לפנות לשוטרת תנועה שכיוונה שם את התנועה, אבל התברר שהיא דיברה כל הזמן בטלפון (דרך אוזנייה) ולא התייחסה אלי בכלל. 

בשלב הזה סוף סוף הדלקנו את ה-google maps שהפנה אותנו לכיוון הנכון, ותוך עשרים דקות (עשר דקות בחזרה ל-penn station ועוד 10 עד ל-harald square היפהפה, הפורח והשקט, במפגש שבין avenue of the americas (היא השדרה השמינית) לבין broadway על 32nd street (מעל לתחנת התחתית של 34th street) שם עמד המלון הנהדר שלנו, ה-Radisson Martinique.

כרגיל בניו יורק, חלק מהזמן קפאנו מהרוח המקפיאה, וחלק מהזמן הזענו מהשמש ברחובות שהיו מוגנים מהרוח. 

הגענו למלון והתברר שלמרות שעת הבוקר המוקדמת, אם אנחנו מוכנים לעשות חברות במועדון שלהם, יסדרו לנו כניסה מיידית לחדר. לזאת אפילו לא ציפינו, חשבנו שנשאיר את המזוודות ונצא ישר לתייר בעיר הגדולה. קיבלנו חדר נהדר בפנטהאוז של המלון, עם מיטת King size כמו שהזמנו. 

כיוון שכך, התקלחנו והרבצנו שנת בוקר נהדרת ויצאנו לאכול צהריים במסעדת The Harold המצויינת. בנוסף לניו יורק סטייק המצוין שהזמנתי (איך לא?) הצ'יפס שלהם הוא משהו מיוחד. תערובת של צ'יפסים דקים וטעימים שעשויים גם מתפוחי אדמה (מזן שלא קיים בארץ), גם בטטות....לא יודעת לתאר אבל ממש ממש טעים ומיוחד. 

המשך יבוא...

*וגם כאן