יוצאת לדרך חדשה

הרבה התעסקתי לאחרונה בתיעוד מדריכים למשתמש בבלוג החדש שלי ובתיאור החופשה שלי ובינתיים עברו השבועות ואני חווה גם המון דברים בכאן ועכשיו שאני חשה צורך לתעד לעצמי.

בימים האלה הנכדים גרים אצלנו, כי בתי וחתני טסו לברלין לחתונה של חבר. הבוקר לקחנו אותם לגן (זה אמנם לקח שלושת רבעי שעה מכאן ועד להרצליה אבל זה בהחלט שווה גם לשיגרה שלהם וגם שלנו) אז יש לי פנאי במשך היום.

אתמול חגגנו את יום הולדתו של T (צחקנו על זה שהוא קיבל את הנכדים מתנת יום הולדת) - אני אפיתי את עוגת השמרים שלי - שפעם הייתי אופה לפחות פעמיים בשנה, ומאז שעברנו לבית הזה (ולתנור הזה) עוד לא יצא לי. זו בעצם עוגת השמרים של רות סירקיס (מהמטבח באהבה), מתכון שמניב שתי עוגות - אז אחת אני ממלאה בקקאו והשנייה בקינמון ושתיהן מטריפות בטעימותן (לחובבי הז'אנר כמובן). T לא אוהב עוגות בחושות ואני לא אופה עוגות קרם למיניהן - אז לכבודו טרחתי ואפיתי אותה, ואפילו שמתי עליה נרות (כאן כבר פרסתי כל עוגה לחצי, ואת החצי השני הקפאתי...)

האפייה לקחה לי כשלוש שעות בסך הכל (עם התפחה כפולה) ואיך שהוצאתי אותה מהתנור נסעתי למנטורינג.

כתמיד החוויה במנטורינג היא עבורי שילוב של מפגש חם עם אנשים אהובים (הבנות בגילאים 22-57) והמאמן, חוויות מטלטלות - כאשר אנחנו מאמנות זו את זו או כאשר הוא מאמן אותנו (וכן, לא שכחתי שאני מתכוונת לספר איך הוא אימן את כולנו בו זמנית בפעם הקודמת), כאשר אנחנו מעלות סוגיות מהאימון שלנו ומקבלות ממנו הדרכה (וגם זו מזו), ואפילו כשאנחנו משתפות חוויות מחיינו הפרטיים - יש שם פתיחות יוצאת דופן ותמיכה יוצאת דופן שעוד לא חוויתי בשום קבוצה בה השתתפתי עד היום.

בקטע האישי אני כרגע בהתלבטות האם להמשיך לאמן. זה שזור בכל האימונים שלי וגם במחשבות שלי, ואני חייבת לומר שאני באמת לא יודעת. לא יודעת אם אני רוצה. לא יודעת אם אני טובה מספיק. לא יודעת אם אני לא רוצה ולכן חוששת שאני לא טובה מספיק, או שאני חוששת שאני לא טובה מספיק ולכן מספרת לעצמי שאני לא רוצה....בלגן. בינתיים אני מאמנת ועושה זאת בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, ורוב המתאמנים שלי דווקא חווים טרנספורמציה ושחרור והתפתחות אז כנראה שבכל זאת אני עושה משהו בסדר. זה מורכב ואני חוקרת את זה עם עצמי ועם המאמן שלי, אבל ייתכן שעצם העובדה שזה עלה סוף סוף על פני השטח ואני מוכנה לשקול את האופציה של להפסיק לאמן -  דווקא תשחרר משהו ותאפשר לי להתמסר לזה כמו שלא העזתי עד כה. נראה.

עם החיילת (שאני עדיין מחפשת לה כינוי חיבה) אין רגע דל - לא קל לה עם עצמה ולכן לא תמיד קל איתה. אנחנו עדיין לומדים ובונים את מהות היחסים ביננו, את הגבולות, את מידת העומק שאנחנו רוצים או יכולים להיכנס אל תוך חייה ובו בזמן מידת העומק שאנחנו יכולים או רוצים שהיא תיכנס אל שלנו.

אתמול (היא לא היתה איתנו, נסעה לצפון לבקר את אחיה ואחותה הקטנים שחיים אצל אמא שלה) חתני פתאום התחיל מתקפה של שאלות שהשורה התחתונה היתה: האם היא עכשיו חלק מהמשפחה ועד מתי? ותוך כדי שיחה וניסיון להבהיר מאיפה באות השאלות, הוא הבין שיש לו קושי עם העניין הזה. וזה בהחלט מובן, מכל מיני בחינות - ובאמת דיברנו על זה עם בתי ועם בני אבל לא איתו. הוא דימיין את נושא אימוץ החייל הבודד כמשהו אחר לגמרי. מעבר לעובדה שהוא חשב על מישהו מחו"ל, שיש לו משפחה תומכת אבל פשוט לא בארץ, הוא גם דימיין מישהו שמגיע פעם בשבוע/שבועיים לארוחות שבת וחג וזהו. מישהו שאולי משוחחים איתו, מייעצים לו, אבל הוא לא הופך להיות חלק מהמשפחה. מישהו שבתום השירות נעלם מן האופק.

הוא חושש למשל מהנוכחות שלה עם ילדיו. הבטחתי לבתי כבר מזמן שלעולם לא אשאיר אותה לבד איתם. בנוסף יש לנו חוקים די ברורים שנועדו בעיקר לשמור עלינו: אנחנו לא מסכימים שחבר (שהיא מחליפה כל שבועיים) יישן כאן, גם לא במשך היום. חברה יכולה לעלות איתה לחדר אבל רק כשאנחנו בבית. הסברנו לה שאנחנו בשלבי היכרות מעמיקה איתה, אבל לא מוכנים שזרים אחרים יסתובבו לנו בבית. היא לא הבינה כל כך אבל קיבלה. היא סיפרה שהפסיכולוגית שלה (שהתעקשנו שתמשיך איתה את הטיפול לאחר שהופסק כמה חודשים) אמרה לה שזה טוב שאנחנו שמים לה גבולות.

בקיצור - לחתני קשה עם העובדה שהכנסנו ככה מישהי למשפחה (והיה לי קצת קשה לא לחשוב על זה שגם אותנו אף אחד לא שאל אם להכניס אותו למשפחה - ושגם לזה היה תהליך הסתגלות, בעיקר שלו מול T). כמובן שתיקפנו לו את תחושותיו, וכמובן שהן לא תגרומנה לנו לשנות שום דבר כרגע - אבל שמחנו שהביע אותן.

אני בעיקר שמחתי כי זה לחץ לי על כל מיני נקודות בהן אני עצמי קצת חרדה ממה שלקחנו על עצמנו. אני עצמי לא יודעת איך זה יתפתח. ברור לי שגם אני לא ידעתי מה לדמיין לפני שהתחלנו עם זה, והכל קרה די מהר. ואנחנו עדיין לומדים את זה תוך כדי תנועה.

זהו בינתיים. גם ככה הפוסט הזה ארוך נורא....

וגם כאן