יוצאת לדרך חדשה

ביום השלישי בניו אורלינס הזמנו מקומות בסיור מודרך במיניבוס שעובר בכל האזורים החשובים והאטרקטיביים של העיר, וגם מספר קצת על ההיסטוריה של העיר. זה היה מרתק. עשיתי את הסיור הזה (או דומה לו) לפני עשרים שנה כשהייתי כאן בכנס הראשון שלי, וזכרתי חלק - אבל לא הכל - וגם נוספו אתרים חדשים וכמובן גם היסטוריה: בעיקר קטרינה. 

היה לנו מדריך מצוין, שידע להכביר מידע בלי לייגע, ועם הרבה הומור. 

בין היתר בסקירה ההיסטורית שמענו איך לואיזיאנה היתה בעצם טריטוריה צרפתית (נקראה על שם לואי הארבע עשר מלך צרפת), איך המילה קריאולי (שכיום מאפיינת את האנשים ואת האוכל המקומי) משמעותה פשוט "מהמושבות" (colonies), ומדוע לשחורים (או שחורים מעורבים) כאן היו מאז ומתמיד זכויות והשכלה ומעמד, בניגוד לשאר ארה"ב. זה היה מרתק. 

לאחר שלואיזיאנה נמכרה לארצות הברית על ידי נפוליאון והחלה בנייה מאסיבית של החלק האמריקאי של העיר, לא הסתדרו התושבים המקומיים (צרפתים במקורם ובתרבותם שהתערבבו עם שחורים וספרדים) הוחלט - על פי המדריך שלנו - לסלול תעלה שתפריד בין שני החלקים של העיר. אך כיוון שלא היה באמת תקציב לסלילת התעלה, הם הסתפקו בסלילת שדרה רחבה וקראו לה canal street

אין לי מושג עד כמה הסיפור הזה מדויק 😉

אגב על canal street יש קאזינו, למרות שההימורים אסורים בלואיזיאנה. איכשהו הם הצליחו להגדיר אותו כך שבעצם מדובר ב.....משחקים gaming ולא הימורים 😕 אבל בעצם זה קזינו לכל דבר!

ישנן גרסאות שונות מדוע בתי הקברות של ניו אורלינס בנויים כולם מעל לאדמה - אבל כולן קשורות בצורה כזו או אחרת לעובדה שכל כמה זמן יש שם הצפות. בכל מקרה בתי הקברות שם הם אתרי תיירות ועלייה לרגל. מי שהפרוטה מצויה בכיסו בונה קבר משפחתי, או אישי

ולפשוטי העם יש "שיכונים". אבל גם אלה וגם אלה בעצם משמשים לקבורה חוזרת של הדורות הבאים. אחרי X שנים שנקבעו בחוק, משמש אותו ארון קבורה ואותו "תא" קבורה מישהו חדש, לאחר שעצמותיו של הדייר הקודם נטמנות באדמה מתחת לאותו קבר. מוזר ביותר

הסיור עבר ליד המוזיאון הלאומי של מלחמת העולם השניה, והמליץ עליו ביותר. ובאמת ביקרנו שם למחרת, היום הגשום היחיד שפקד אותנו בביקור בעיר. ניו אורלינס זכתה בכבוד של בניית המוזיאון הזה משום שהיא העיר בה נבנו סירות ה-Higgins אשר אפשרו להנחית חיילים וציוד ממש על חופי אירופה ואיי האוקיינוס השקט, ותרמו באופן בולט וברור לניצחון בעלות הברית במלחמה. 

במוזיאון לאמנות לא ביקרנו, אבל גן הפסלים שלידו היה מרתק. צירפתי כאן רק כמה דוגמאות.

זהו איש שיושב ומחבק את ברכיו, שבנוי כולו מאותיות

כאן יש המון אנשים שיושבים איש על כתפי רעהו....

נהנינו מהאתרים, נהננו ממזג האוויר, מהאוכל, מהאווירה ומהמוסיקה בשפע שהיתה מצויה בכל מקום. אבל כמובן בעיקר נהנינו להיות יחד עם הבן ואשתו.

זה נכון שאנחנו משוחחים כל שבוע לפחות פעם או פעמיים, בסקייפ או בוואטסאפ - אבל זה לא אותו הדבר כמו להיות ממש יחד. לדבר ולצחוק ולטייל ולהתלבט יחד איתם על כל מיני דברים. אני אוגרת ואוצרת את הרגעים האלה.

אחד הנושאים שעלה היה הצורך שלהם לעבור לדירה גדולה יותר - הם חיים במרכז בוסטון בדירת סטודיו. זה אומר, בין היתר, שכאשר אחד מהם רוצה ללמד או להתאמן השני צריך לצאת מהבית (או לשבת בחדר האמבטיה).

זוג חברים שלהם, שלחוצים מאד כלכלית, הציעו להם לשכור יחד דירה גדולה או בית למשך שנה - לחסוך בהוצאות. היו לנו המון שיחות בטיול הזה על העניין הזה - האם היום, כשהם נשואים שנה וחיים יחד כבר שלוש שנים בלי שותפים אחרים הם מסוגלים לחזור לחיות עם שותפים. החיסכון הכספי מאד קרץ להם, אבל לנו לא נראה שזה משהו שכדאי להם לעשות - ושאם יתברר שזו טעות, זו תהיה טעות שהם יהיו תקועים איתה במשך שנה שלמה (ועלולה גם להשפיע על היחסים ביניהם). לשמחתי אתמול הם הודיעו סופית לחברים ההם שהם יורדים מן העניין.

נושא נוסף שעלה הוא לימודי הדוקטורט של כלתי. לאחר שנה של הפסקה, היא חושבת שהיא מסוגלת לחזור לאוניברסיטה ולסיים סוף סוף את התואר. מה שהיה הוא שהיא דחתה את הקורסים התיאורטיים עיוניים (במוסיקה) לסוף התואר, וכאשר הגיע לזה סוף סוף החומר פשוט לא הצליח להיקלט אצלה בראש. זה נשמע מוזר כשמישהי בעלת תואר שני מספרת שקשה לה להתרכז וללמוד, אבל הבנתי ממנה שגם בזכות האינטליגנציה הגבוהה שלה וגם בזכות זה שבכל זאת זה תואר במוסיקה - איכשהו היא הצליחה כל השנים לדלג מעל המהמורות שהן כנראה בכל זאת ליקוי למידה כלשהו או הפרעת קשב וריכוז שמעולם לא אובחנה.

כבר לפני שנתיים, כשהחלו החריקות, המלצתי לה בעדינות לנסות לקחת רטלין או משהו דומה, רק לראות אם זה משפר את היכולות שלה. בתקופה ההיא היא לא היתה כנראה במצב הרגשי נפשי המתאים לנסות את זה.

בשנה שעבר היא עזבה את הלימודים (המשיכה להיות רשומה לקורס אחד, כדי לשמר את מעמד הסטודנטית), התחילה טיפול פסיכולוגי (וגם אימון - דרך הסקייפ עם חברה שלי מהקורס) והיום היא חושבת שהיא מוכנה לנסות לגמור עם זה. וגם הסכימה לקחת כדורים.

בני ובעלי היו מאד סקפטיים לגבי העניין הזה, לא באמת מבינים מה השתנה פתאום שאיפשר לה לנסות לחזור ללימודים. אני מניחה ששניהם גם דאגו לעניין הכספי (אוניברסיטה בארה"ב עולה המון כסף, ואת המילגה שלה היא סיימה מזמן). אבל היא הבטיחה שהיא תשב על החומר של הקורס שבו נכשלה לפני שעזבה ותנסה לראות אם עכשיו היא מסוגלת לקלוט את החומר ולעשות את המבחן, ורק אם זה ייראה מבטיח - היא תירשם.

זה אומר שהיא לא תגיש כרגע את הבקשה לויזת אמן (ויזה שתאפשר לה לעבוד מעבר לעבודות של סטודנטים) כפי שבני הגיש. אגב אנחנו מחזיקים אצבעות באמת שהוא ייענה בחיוב, וכך יוכל לעבוד ולחיות בארה"ב לפחות בשלוש השנים הקרובות.

שיחות כאלה וגם כמובן סיפורים על הנכדים (האחיינים האהובים שלהם) ועוד ועוד שזרו את הבילוי המשותף שלנו בהרבה תוכן - ונהנינו הנאה אמיתית.

ביום האחרון שלנו בניו אורלינס היינו בפסטיבל הג'אז Jazz Fest שנערך במגרש מרוצי הסוסים - כרגיל קיבלנו טיפים מצוינים מנהגי האובר והליפט, קנינו כסאות מתקפלים בכמה דולרים ב-walmart וכובעים (נגד השמש) וכמובן קרם הגנה...ובילינו שם יום שלם, נודדים ממופע למופע - חלק נהדר וחלק סתמי. הרבה גאז' לא היה שם, אבל היו מופעים אתניים רבים וגם רוק ישן וטוב. בסוף היום היו שני מופעים מרכזיים - פול סיימון ולורן היל. בחרנו לשמוע את פול סיימון, ובסך הכל נהנינו אבל....נו, טוב, הוא כבר זקן וזה לא מה שהיה ....אין מה לעשות. חזרנו ל-AIRBNB החדש שלנו עייפים אך מרוצים, ולמחרת טסנו יחד לבוסטון, כי לשניהם היו "גיג"ים (מופעים) בשבת אבל היו פנויים יחסית ביום ראשון, אז בילינו עוד יום אחד בבוסטון לפני שטסנו בחזרה ארצה.

על היום הבודד שבילינו בבוסטון ועל הסיפור עם ה-AIRBNB....בפוסט הבא

וגם כאן כמובן