יוצאת לדרך חדשה

בחמישי אימנתי אחרי הצהריים. בדרך כלל אני מעדיפה לא לאמן בימי חמישי, אבל זה יצא לי הפעם ויצא לי גם בפעם הבאה - כי לא הצלחנו למצוא מועד אחר שהתאים לשנינו.

לא נורא - היה ממש בסדר.

אחרי זה התחיל רשמית סוף השבוע שלי.

לא שיש הרבה הבדל בין סוף שבוע לאמצע השבוע אצלי. כמה אני מוקירת תודה כל בוקר שהגעתי לזה. עתותיי בידיי. מדהים. לא מובן מאליו. לא כל כך מזמן חיי נראו אחרת לגמרי.

עוד מעט יש לי "בלוגולדת" (4 שנים מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אמנם עכשיו אני כותבת גם בפלטפורמה אחרת אבל מבחינתי בלוג הוא בלוג בלי קשר לפלטפורמה).

T עבד המון במסגרת עסק הייעוץ שלו (הולך להם ממש, אבל ממש טוב!) ובסוף בישלנו את ארוחת ששי ממש בששי אחרי הצהריים.

אני נפגשתי עם מ' לארוחת בוקר קלה בארומה בדרורים בששי בבוקר, כרגיל היה ממש כיף איתה.

החיילת נסעה לה כבר בחמישי לכל סוף השבוע לירושלים לחתונה משפחתית, משפחתו של אחי היו עסוקים - אז שוב היינו לבד רק אנחנו עם בתי וחתני והנכדים.

טוב, חכמוד, בעצם, כי נשמותק נרדם ברכב בדרך לכאן וישן כל הערב על הספה והמשיך לישון בבית עד הבוקר.

הילד הזה חייב את השנ"ץ שלו. מתוק כזה, ישן כמו מלאך כאן על הספה.

חכמוד היה במצב רוח טוב - רוב הזמן - וסיפק לנו גם צחוקים.

התברר שהוא אוהב "לגנוב" כסף מהוריו. הוא יודע היכן הם מחזיקים מזומנים, ומידי פעם היה מתגנב לחדרם ולוקח לעצמו.

"מה אמרתי לך לגבי זה, חכמוד?" שואלת בתי

"אמרת שאסור לקחת בלי רשות, ושאם אני רוצה כסף אני צריך לבקש מכם" אמר חכמוד בביישנות.

"וזה מה שעשית?" שאלתי אותו בחביבות.

"כן" הוא ענה

"אז זה לא נקרא לגנוב, מתוקי, אם ביקשת רשות" אני אומרת

"אבל...." הוא מחייך בעוד יותר ביישנות "לפעמים אני עדיין נכנס ולוקח בלי רשות"

אוי התמימות של הילדות! בא לי לכווצ'ץ' אותו מרוב מתיקות!

שיחקנו קצת בקלפי "רביעיות" שקניתי להם. רביעיות של בעלי חיים. יש קבוצה של טורפים, של דגים, של ציפורים ושל זוחלים, חיות מהסוואנה...וגם קבוצת "צאצאים".

"תראו איזה מתוקים הגורים האלה" הוא מתענג על התמונות של הצאצאים.

"אתה יודע מה הבעייה עם גורים?" אני שואלת אותו בשובבות?

"מה?" שואל חכמוד בשיא הרצינות

"שהם מתבגרים" אני עונה לו...והוא לא מתבלבל. "יש כאלה שנשארים מתוקים גם כשהם גדלים" וזה נכון. אתה עצמך, חכמוד, ממשיך להיות מתוך ככל שאתה גדל. בא לי לטרוף אותו בנשיקות.

ואז בני מתקשר לטלפון של בתי. מחו"ל. "זה בשבילך חכמוד" היא אומרת, ומוסרת לו את הטלפון.

"הלו" אומר חכמוד לדוד שלו ובני מתמוגג בצד השני של הקו. התברר שחכמוד התקשר אליו קודם כשבני היה עסוק. עכשיו הוא חזר אליו.

"רציתי לבקש ממך משהו" אומר האחיין המתוק, "אני מאד מאד רוצה את הלגו של בטמן, ויש כאן בארץ אבל אמא אומרת שזה יקר מדי. אז חשבתי שאולי אתה תקנה לי" הוא לא מתבלבל.

גם בני היקר לא מתבלבל, למרות המתיקות של האחיין האהוב, ואומר לי "חכמוד, תן לי בבקשה לדבר עם אמא".

לא הקשבנו לשיחה בין האחים, אבל בסוף השיחה בתי אמרה "טוב, אני אזמין און ליין ואשלח אליך". הוא לא פראייר הבן שלי, והמניפולציות הרגשיות של בתי ונכדי הבכור לא עובדות עליו. איך היא משסה בו את הילד בלי בושה....

צחקנו.

למחרת היינו כרגיל בקאנטרי, חדר כושר ופטפוטי ה"פרלמנט" בדשא על הגבעה בצל. בגבעה הזאת מעל לבריכה יש ממש מיקרו אקלים. תמיד נעים שם, תמיד יש בריזה, לא משנה כמה חם ומגעיל בחוץ.

בערב יצאנו עם השותף של T ואשתו, לשתות בירה על שפת הים.

היה ממש נחמד

בין לבין החיילת חזרה הביתה מהחתונה המשפחתית עם וירוס מעיים שהדביק כנראה גם את כל המשפחה שלה.

מסכנה, החבר שלה החזיר אותה וסחב עבורה את התיק הענק.

היא לקחה את ה"קלבטן" שקיבלה ב"ביקורופא" אי אז כשלקחתי אותה לפני החתונה המשפחתית שלנו. ציידתי אותה בהרבה מים וקולה (דוד שלי ז"ל הרופא טען שקולה זו תרופה לשלשולים ולהקאות) ושלחתי אותה למיטה. היא ישנה לסירוגין כל הלילה וכל היום ובערב כבר חשה יותר טוב.

ישבה איתנו, דיברנו, אכלנו, ראינו יחד קצת טלוויזיה.

הבוקר נסעה מוקדם לבסיס.

נראה איך יתפתח השבוע....

וגם כאן כמובן