יוצאת לדרך חדשה

קמתי לפנות בוקר עם כאב גרון. לא הצלחתי להירדם בחזרה.

התהפכתי והתהפכתי על משכבי, ללא הועיל.

לא התחלה הכי מוצלחת של היום.

כשקמתי לבסוף (אפילו לא יודעת באיזו שעה), נזכרתי שבתי אמרה שהיא כבר כמה ימים לא מרגישה טוב, כואב לה הגרון והיא חלשה ועייפה.

גם נשמותק לא הפסיק להשתעל ביום שני כשאספתי אותו מהגן, ובאופן מפתיע הוא הסכים איתי שלא כדאי במצב הזה ללכת לקפוארה.

הקפצנו את חכמוד לחבר, והלכנו הביתה.

טוב, זה לא היה בדיוק ככה. כדי להקפיץ את חכמוד לחבר היינו צריכים לעבור דרך מסלול המכשולים של "חורשת הקקי", שמי שגר בהרצליה כנראה מכיר אותה.

כנראה שזו חורשה מועדפת על כלבים (שעושים את מה שהטבע קורא להם לעשות) ובעליהם (שלא עושים את מה שחוקי ההתחשבות האלמנטריים וחוקי העזר העירוניים דורשים מהם לעשות).

הצלחנו לחמוק מכל המוקשים אבל בדיעבד אולי באמת עדיף היה להיכנס לרכב ולנסוע מסביב אל הבית של החבר.

החבר של חכמוד עשה לי את היום כשהוא אמר לי: "את לא דומית לסבתות" (מתחת למ' יש צירה).

בבית בתי עוד הייתה, כי התבטלה לה פגישה אחת בעבודה של אחר הצהריים. נשמותק ואני שמחנו מאד על זמן האיכות יחד, גם איתה.

מפה לשם ראיתי שהיא בטלפון, והבנתי שהיא מבטלת גם את הפגישה השנייה. היא החליטה להישאר איתנו בבית. טוב, הבן שלה לא מרגיש טוב - זה נכון - אז מה אם סבתא הגיעה כדי לשמור עליו? גם היא עצמה לא ממש מרגישה טוב כבר כמה ימים, כנראה שלא יקרה כלום אם הפעם היא לא תגיע.

נשארנו בבית שלושתנו, ואז חתני חזר והביא איתו את חכמוד - והיה ממש כיף כולנו יחד. נשארתי איתם לארוחת הערב ופטפטנו לנו כולנו וצחקנו והיה כיף.

אתמול נפגשתי עם חברתי ה'. לא נעים לומר אבל מפגש עם ה' מחייב התכוננות והתכווננות כי היא מדוכאת כל הזמן וזה כבד. ממש כבד. מאז שאני מכירה אותה - מזה הרבה מאד שנים - החיים מספקים לה' סיבות מצוינות להיות מדוכאת. בכל פעם משהו אחר. וזה לא שהיא לא מנסה לעשות משהו בנידון. היא נהדרת, באמת. היא משתדלת. רוב הזמן. חוץ מתקופות שהיא באמת שוקעת בבור עמוק...וגם אז היא דואגת להיות בטיפול, לא להיות לגמרי לבד.

המינונים של המפגשים שלנו תלויים בעיקר במצבה - הסובייקטיבי והאובייקטיבי - ולמרות שאני תמיד מתקשרת ודואגת שהיא תדע שאני כאן בשבילה, אני מודה שמאד מתאים לי שאנחנו לא נפגשות לעיתים קרובות מדי. זה קשה לי. זה מתיש. זה מייאש. הכל קורה לה. ולילדים שלה. קארמה מאד קשה ועוצמתית הבשילה שם, ועדיין מסרבת להיגמר.

אני מאד אוהבת את ה' אבל אני מודעת כבר כמה שנים לעובדה שהחברות הזאת לא נותנת לי שום דבר - טוב, זה לא מדויק כי לעזור למישהו אחר, להקשיב לו, לשקף את מה שהוא מספר ובכל מקרה לתת לו להבין שאתה שם בשבילו והוא לא לבד - בטוח עושה גם לי משהו טוב. אבל זה לא כיף, לא נעים. שוב, למזלי - לא קורה הרבה.

ומי יודע? אולי בגלל זה חליתי? אולי לא רק כי נדבקתי מבתי?

בכל מקרה התלבטתי והתלבטתי ובסוף לא הלכתי לקבוצת המנטורינג היום. לא הרגשתי מספיק טוב כדי לאזור את עצמי ולנסוע לשם, לתרגל, לאמן, לתת עבודה. זה הצריך אנרגיות שלא היו באמתחתי - וויתרתי. זה כמעט לא קורה, אני לא מפספסת מפגש מנטורינג אלא אם אני בחו"ל או באמת חולה. וגם אז - רק אם אני באמת מרגישה ממש לא טוב.

וויתרתי. מקווה שהם הקליטו (בדרך כלל זה התפקיד שלי).

אין חדש עם החיילת שלנו, פרט לעובדה שהיא הצליחה פעמיים לצאת בזמן מהבית ואתמול אפילו סידרה את החדר ביוזמתה.

אין לנו תכניות לסוף השבוע הזה, הילדים לא באים לארוחה - וכמו שאני מרגישה עכשיו מתאים לי פשוט לרבוץ.

אין לי מושג למה אבל התחלתי לקרוא את "נילס הולגרסן ואווזי הבר" (בגרסא האנגלית שלו, מלפני מאה שנה בערך). ממש נהנית.

גם התחלנו לצפות בסדרה מצוינת בשם "דויטשלנד 83". אנחנו רואים את זה בקודי אבל הבנתי שזה משודר ב"הוט". מומלץ בחום.

בקיצור - יש הרבה מה לעשות גם כשחולים ורובצים. מאחלת לי החלמה מהירה וכולם סופשבוע רגוע

וגם כאן כמובן