יוצאת לדרך חדשה

בא לי לפרוק קצת.

באימון האחרון שלי שוב יצא לי לדבר על החדשה בקבוצת המנטורינג, והמאמן שלי באמת הודה שהוא היה צריך לנהל את זה אחרת, אבל עניין אותו דווקא איך אני הרגשתי אז בקבוצה. כי אמרתי לו ש"היא לא באה לי טוב" וחשתי הקלה מסוימת כשהבנתי שהיא עוזבת, אבל שגם הצטערתי שכעת לא תהיה לי הזדמנות להבין מה הפעיל אותי בדיוק ומה אני יכולה ללמוד מזה.

הוא שאל מה הרגשתי. הוא שאל אם שמתי לב שהיא כל הזמן נכנסת בדברי. שהוא ראה מן הצד שהגוף שלי הגיב לזה, אבל שלא אמרתי כלום והמשכתי הלאה כאילו ההפרעה לא קרתה במציאות.

אמרתי לו שלא באמת הבנתי בזמן אמת מה הפריע לי. שמצד אחד זה היה כמו זבוב טורדני שאוטומטית היד שלי ניסתה לנפנף אבל שלא הפניתי באמת את תשומת לבי להבין מאיפה באה ההפרעה.

והיה עוד משהו. ולא יכולתי לשים את האצבע שלי על מה ה"עוד משהו" הזה היה.

זה היה אימון אונטולוגי לגמרי, כלומר - דיברנו על מה שיש, לא העלינו תחושות וזכרונות - אבל כן עלו לי אסוציאציות.

הוא שאל למה לא עצרתי, למה לא הערתי לה.

והבנתי שאני לא יודעת לעשות זאת.

כשמישהו בשיחה עושה משהו שפוגע בי או מפריע לי - יש בי מנגנון שקודם כל משתיק אותי. ולפעמים גם משתק.

ועל המנגנון הזה יש עוד מנגנון שפועל באחת מתוך שתי דרכים - או שאני עוברת אחר כך על סדר היום כאילו לא קרה כלום. או שאני מתרחקת ממי שעשה את זה.

בדרך כלל אם זה אקראי או חד פעמי, אני מתעלמת. עוברת הלאה.

אם זה חוזר על עצמו - מהר מאד האדם הזה כבר לא יימצא אותי במרחב שלו.

אני לא יודעת לענות כשפוגעים בי, מקטינים אותי, לועגים לי או מזלזלים בי.

למזלי זה לא קורה הרבה, לא קורה כמעט - ובאמת אם היו בחיי אנשים שזו היתה דרך ההתבטאות שלהם, מהר מאד הם כבר לא היו בחיי.

היוצאת מן הכלל הזה היא ביוכימיה.

ביוכימיה חברה טובה מאד, אוהבת ונדיבה - אנחנו חברות כבר שלושים שנה, גם שתינו לבד וגם הבעלים שלנו : T והמהנדס.

לביוכימיה יש תקופות טובות יותר ורעות יותר. בתקופות הטובות היא פחות עוקצת, מלגלגת או מקטינה - וקל יותר לקבל זאת ברוח טובה. בתקופות הרעות - עדיף לשמור ממנה מרחק. וגם אם היא לא מוציאה את זה עלי, היא מוציאה את זה על המהנדס, וזה פשוט לא נעים לשמוע או להיות במחיצתם בתקופות האלה.

הבעייה היא שהם באמת חברים טובים, ודווקא בתקופות הרעות אני רוצה לתמוך ולהיות שם בשבילה - ולפעמים זה ממש לא נעים.

עם כל אחת אחרת שהיתה מתנהגת כך הייתי מזמן מנתקת את הקשר.

עם ביוכימיה הצלחתי במהלך השנים ללמוד איזה ריקוד מיוחד שבו אני קצת מתרחקת - בלי להתנתק ובלי לריב ובלי להתעמת איתה על צורת ההתבטאות שלעיתים ממש מקטינה ופוגעת.....וכשהענינים נרגעים אצלה אנחנו מתקרבות מחדש.

הענין הוא שאני מעולם לא עבדתי על הדפוס הזה שלי. אין לי מושג איך לומר לחברה "אני נפגעת כשאת אומרת דברים כאלה". כי תכל'ס זה לא דברים "גדולים". זו יותר צורת ההתייחסות. ואם אני לא זורמת עם זה, התחושה היא שאני כאילו מגזימה. יש לי הומור עצמי ואני יודעת להבדיל בין צחוק בריא וליגלוג מלא חיבה לבין מה שהיא עושה. ואל בעלה לפעמים היא מדברת ממש בזלזול שאני מתכווצת. ממש ברוע לב. וזה לא שהיא לא אוהבת אותו. אני לא יודעת אם היא בכלל מודעת להשפעה שיש לזה על האחר. 

אז הנושא עלה באימון האחרון ועוד לא התחלתי לגעת בקצה קצהו של המנגנון הזה, מאיפה נולד, איך התפתח, כלום.

אני מרגישה שזה גם קשור למקרים בהם אני מספרת משהו ואז זה שמקשיב לוקח את השיחה לגמרי למקום שלו.

אז ברור שכשחברות מדברות אז כל אחת מספרת על עצמה וזה הולך ככה באסוציאציות חופשיות - אבל אם יש מישהו שבאופן קבוע מתחיל לשמוע אותי וזה מזכיר לו משהו שלו ומרגע זה השיחה נסבה רק עליו - בסוף זה נמאס.

אגב זה בדיוק ההבדל בין שיחה בין חברים לבין שיחת טיפול או אימון. באימון מדברים רק על הלקוח, שני מוחות שמרוכזים בבן אדם אחד. כל תשומת הלב עליו.

ובכל זאת, גם עם חברה - כשהיא מספרת משהו, אני איתה. אני קשובה, אני שואלת שאלות בנושא, אני נותנת משוב - אני לא מייד לוקחת את זה אלי והופכת את השיחה עלי.

איכשהו זה גם מתקשר לי לכ' - אשתו של ע' השותף של T - בצורה אחרת. האמת - לגמרי אחרת. 

אולי לא מתאים לערבב את זה כאן. 

בהזדמנות....

וגם כאן כמובן