יוצאת לדרך חדשה

אחרי שיחה נוקבת ומעניינת בתגובות עם קוץ היקר אני פורשת כאן "שטיח" כמו שנאמר בז'רגון האימוני הסאטי : ייתכן מאד שמה שאני כותבת כאן הוא תמיד בגדר רכילות.

אז נכון שאני מנסה לכתוב על עצמי, ועל התגובות שלי לדברים שקורים לי מול אנשים ומול החיים, ולא רק על אותם אנשים. ונכון, שכאשר אני כבר כותבת על אחרים אני מנסה להוציא אותם גדולים....ובכל זאת ייתכן מאד שלא תמיד זה מצליח לי. ואני מודה שבעצם כתיבת הבלוג אני כל הזמן מרכלת. אוף! טוב, אני מרכלת. אנסה לחיות עם עצמי...... 😕

אז מה קורה עם החיילת שלנו. 

צעד גדול מאד קדימה היה כאשר היא הבינה שמצבה בבנק בכי רע והיא העזה לפתוח בפנינו את החשבון שלה ולהתייעץ איתנו. 

מאד הערכנו אותה על הצעד הזה, עברנו איתה על החשבון ועל ההלוואות (כן - בגיל 19 כבר לקחה הלוואה) ועל הגיהוץ הבלתי מבוקר בכרטיס האשראי. 

הסברנו לה איך כדאי לה להתנהל: לא "לגהץ" בכלל את כרטיס האשראי בשלב ראשון, לחשב כמה היא באמת צריכה בחודש/בשבוע ולהיצמד לזה, לעבוד בכרגע רק במזומן ולרשום כל הוצאה ולדעת כמה יצא וכמה נשאר....ולפי זה לתכנן באופן נבון גם את היציאות והבילויים (ולהפסיק לגמרי לעת עתה עם קניות של בגדים, איפור וכו עבורה ומתנות עבור אחרים). 

בסך הכל השילוב של משכורתה הצבאית המוגדלת (כי היא הוכרה כחיית בודדה) פלוס  המשכורת ממקום העבודה (שתלוי כמה משמרות היא עושה שם) מהווים הכנסה יפה מאד למי שלא משלמת לא שכר דירה, לא חשבונות, לא את חשבון הפלאפון שלה (זה הדבר היחיד שאמה מממנת, בינתיים לפחות), לא אוכל (אוכלת אצלנו ולוקחת בקופסאות לצבא ולעבודה) פרט לבילויים ויציאות, לא נסיעות ברכבת (בכלל, בזכות החוגר) ובאוטובוס כשהיא במדים. 

ובכל זאת היא בחובות. 

אני מכירה את זה גם מאנשים אחרים, שקונים כסוג של פיצוי ונחמה. בלי קשר למה שיש להם, בלי קשר למה שהם באמת צריכים. 

בסך הכל ציפינו לתמונה שחורה יותר, ואפילו הופתענו לטובה כאשר הצצנו לה בחשבון. 

סיכמנו איתה את מה שסיכמנו לגבי ההתנהלות הכספית שלה מכאן והלאה, עזרנו לה להזיז את מועד ירידת האשראי מהחשבון ל-15 לחודש במקום השני (מה שהיה משאיר אותה ללא יכולת למשוך מזומנים עד לכניסת המשכורת ממקום העבודה בעשירי לחודש), גם הודענו לה שלכבוד יום הולדתה נראה לנו שעדיף שניתן לה כסף מזומן במקום לקנות סתם מתנה, ואיתו היא תתנהל עד שלאט לאט תסגור את החוב.....

כשהיא פנתה אלינו היא היתה מאד מפוחדת ומבויישת לחשוף בפנינו את ענייניה הפיננסיים, ועד סוף השיחה היא יצאה מאד אופטימית ודי מעודדת.

בפועל עשינו טעות שנתנו לה את התחושה שמצבה לא נורא כל כך בסופו של דבר. 

בעקבות השיחה איתנו היא נכנסה לאופוריה : שהמצב לא נורא כל כך, שהאשראי יירד רק ב-15, שיש לה עכשיו כסף מזומן ביד......והצליחה תוך 10 ימים "לשרוף" את כל המזומן שנתנו לה ליום ההולדת, ו"לגהץ" באשראי פי שניים ויותר ממה שהיא גיהצה מתחילת החודש ועד לשיחה שלנו. 

תוך פחות משבועיים היא הגיעה למצב שכאשר יירד התשלום על האשראי היא תיכנס למינוס, והחשבון שלה יינעל. 

היא באמת נבהלה מעצמה והודתה שהמחשבה על המזומן שהיה לה, והעובדה שתשלום כרטיס האשראי יירד ב-15 לחודש במקום בשני ושאמרנו שהמצב פחות גרוע ממה שחששנו - סובב לה את הראש והתיר את כל המעצורים.

בלית ברירה, ולמרות שאנחנו בעיקרון מתנגדים לקרדיט ולקיחת הלוואות נוספות, הראנו לה כיצד לקבוע תשלום חודשי קבוע, לפחות לחודש/חודשיים הקרובים, בכרטיס האשראי (כאשר יש ריבית "יפה" על כל הסכומים שיידחו לחודש הבא). 

היא הבטיחה שמעכשיו תצמצם את ההוצאות, תקפיד על מה שסיכמנו, וכבר דיווחה כמה פעמים שהיא רושמת כל הוצאה. 

כמו שאומרים: נחיה ונראה.

בינתיים אני עוקבת מקרוב אחר החשבון שלה, ושואלת מידי פעם איך היא מסתדרת....

בחזית היחסים עם החבר היא מצליחה ליצור משבר אחר משבר, כאשר הרבה פעמים זה אסון ידוע מראש שאנחנו גם מדברים עליו יחד ומשרטטים את כל המוקשים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך.....ובכל זאת היא מצליחה ליפול לבורות שוב ושוב (וזאת למרות שהיא יודעת היכן הם).....אבל בינתיים האהבה שלהם זה לזה מצליחה לסייע להם להתגבר גם על מצבים שלנו, מהצד, נראה שזהו - על זה לא ניתן כבר להתגבר. 

על הדרך הם שניהם לומדים על יחסים ועל עצמם, ואני הרי תמיד אומרת שהחיים הם בית ספר. 

הלימוד הזה, על עצמה ועל החיים, ההשתדלות - גם כאשר יש צעד אחורה אחרי שני צעדים קדימה - מאד מאד מעודדים אותנו, וכמובן מספקים לנו מוטיבציה לעזור ולהיות שם בשבילה. והיא יותר ויותר פתוחה איתנו, קשובה לנו, לא מסתפקת רק במה שהיא רוצה לשמוע ומוכנה גם לקבל חוות דעת שלא נעימות לה ברגע הראשון אבל עושות פלאים בהתנהלות שלה בסופו של דבר.

אני מלאת התפעלות, האמת, ומעזה לקוות שאכן נצליח לסייע, ולו במעט, להכין אותה לחיים טובים ונורמטיבים בהמשך.

אגב כרגע הפסיכיאטר הצבאי משוחח איתה על האפשרות של שחרור מוקדם. זה היה ביוזמתו, האמת, ולמרות שבתחילה נבהלה מהאפשרות, עם הזמן החלה להתלהב מהאופציה. אני לא סגורה על העניין הזה אבל T טוען שבשלב זה ברור לו שהצבא לא תורם לה דבר, היא לא תורמת לצבא דבר, ועדיף שתצא לעבוד במקום מסודר ותרוויח כסף נורמלי ותתחיל לחסוך ולהיערך לאפשרות של לימודים באיזשהו שלב.......

כרגיל - ימים יגידו

וגם כאן כמובן