יוצאת לדרך חדשה

את הפוסט הקודם על רומניה כתבתי בסמארטפון (פעם ראשונה שכתבתי פוסט בטלפון) ושחררתי קודם כל כאן בבלוגגר ורק כשחזרנו ארצה הצלחתי להעתיק אותו לישראבלוג ולפרסם גם שם. זה נכתב בדוחק מתוך צורך בשחרור קיטור, אז בא לי לסגור קצוות וגם לדווח על איך החיילת (שכבר בעצם לא היתה חיילת) הסתדרה בהעדרנו. 

אחרי ששחררתי את הפוסט משהו התנקה לי קצת ושוב יכולתי להכיל את ההתנהלות של המהנדס וביוכימיה, ואם הרגשתי שאני זקוקה למרחק מהם או שמשהו לא נוח לי אז היה לי יותר קל להיות ישירה בצורה נאותה ולא פוגענית אבל בצורה שלא משאירה ספק. 

בנושא הסיגריות, לדוגמא, אם בתחילת החופשה ביוכימיה התרחקה מאיתנו ביוזמתה בכל פעם שרצתה להדליק סיגריה, לקראת אמצע/סוף החופשה היא כבר הרגישה יותר בנוח (אולי גם כי סביבנו כולם עישנו כל הזמן) והתרחקה פחות (ואז אנחנו התרחקנו ממנה) או שאלה אם זה מפריע (ואמרנו שכן). 

במלון שבו היה ספא קבענו שכל אחד מאיתנו יגיע לשם בזמנו החופשי, ולא קבענו שעה - ובכך ירד מאיתנו הלחץ (כן רוצים לנוח קודם, לא רוצים וכו). 

אז ברגע שמשהו בתוכי נרגע והשתחרר, הצלחתי גם ליהנות יותר מהטיול עצמו, מהנופים היפים ומזג האוויר המושלם (לא הזעתי אפילו פעם אחת, ובחלק מהמקומות התעטפנו במעילים, כובעים, צעיפים וכפפות), מהאוכל הטוב והסימפטיות (המפתיעה) של המקומיים. 

אגב מקומיים - בשני מקרים שברו לי את הסטיגמה על הרומנים. במקרה אחד (באגם Bâlea) שכחנו לסגור את הרכב (כלומר הדלת נותרה פתוחה לגמרי - זו היתה דלת הזזה). כשחזרנו לרכב וראינו מרחוק כבר שהוא פתוח, היינו בטוחים שהיתה פריצה. רצנו בחרדה ובדקנו מה נגנב - ולהפתעתנו לא נגעו בדבר. לא בכל המזוודות שהיו ברכב, לא בתיק עם העדשות היקרות של המצלמה של T, לא במטענים לטלפון....כלום! 

במקרה השני, כבר בשדה התעופה ביום האחרון, נפל לי הטריינינג (משהו משובח של אדידס, פריט יוצא דופן אצלי שבדרך כלל לא קונה מותגים) בשירותים כנראה או בדרך מהשירותים, וכששמתי לב שהוא חסר רצתי בחזרה ושאלתי את העובדת הראשונה שפגשתי אם אולי מישהו החזיר - ואכן זה ישב אצלה מקופל בפינת האבידות. 

לגבי המהנדס וביוכימיה - דווקא כשאני נרגעתי, T התחיל לעלות על טורים, והיה יום שראיתי שהוא כבר לא מסוגל להכיל יותר, והתחיל לענות להם קצר ועצבני. T לא מסוגל להסתיר את רגשותיו והם חשו בזה מייד, ואיכשהו גם הוא וגם הם עשו מאמצי על והתעלו על עצמם ומאותו יום ועד לסוף הטיול המצב התייצב ואפילו השתפר לקראת הסוף, והצלחנו לא לריב ולהישאר חברים גם הלאה. 

המהנדס אפילו אמר ל-T אתמול כשנפגשנו בקאנטרי שעכשיו צריך להתחיל לתכנן טיול יחד לפולין. אני לא הייתי שם, אבל אני מדמיינת את T מחוויר, וממלמל משהו בכיוון של "לא, לא, השנה אנחנו מתכננים רק טיול לתאילנד ובעוד שנה ליפן אז כרגע זה לא עומד על הפרק" ומתחמק באלגנטיות. 

והחיילת? אני חושבת שהיא בעצמה הופתעה כמה נוח ונעים היה לה להישאר לבד בבית. היא מאד חששה שהיא תיכנס לפחדים ולחרדות לבד בבית, אבל בפועל היה לה טוב. היא קמה מוקדם בכל בוקר, האכילה את החתולים, שטפה אחריה את הכלים, נעלה הכל והפעילה את האזעקה - הכל היה ממש בסדר. אנחנו נעלנו את כל הקומה שלנו (אמרנו לה מראש שכך אנחנו נוהגים כשאנחנו נוסעים) כך שממילא היינו רגועים יותר מהבחינה הבטיחותית - ולא השארנו בהישג יד כסף או מפתחות של הרכבים או שום דבר שעלול לפתות. אבל גם ככה לא נראה לי שהיא היתה עושה משהו. 

מידי פעם הצצתי עליה דרך מצלמות ההבטחה, ורוב הזמן היא פשוט היתה בתוך הטלפון שלה. זה כאילו חלק בלתי נפרד מהגוף שלה.....

כמתוכנן מראש בסוף השבוע היא נסעה הביתה לאמא שלה ושמרה על אחיה הקטנים (אמא שלה לא היתה בבית, ואפילו שילמה לה על הבייבי סיטר). ביום ראשון היא עברה בבית, האכילה את החתולים ונסעה לאחי לבלות עם משפחתו את החג (גיסתי אמרה לה שמבחינתה היא יכולה להיות אצלם עד שאנחנו חוזרים). 

היא אכלה את ארוחת ערב החג עם משפחתו של אחי ומשפחתה של גיסתי, אבל באותו ערב כבר הגיע החבר שלה לאסוף אותה והיא ישנה אצלו ביומיים הבאים. 

ובימים שהיא לא היתה בבית,  הגיעו השותף של T ואשתו אלינו הביתה לבדוק שהכל בסדר ולהאכיל את החתולים. 

ביום האחרון (שלישי) לפני שחזרנו, החיילת חטפה דלקת חריפה מאד בדרכי השתן, החבר שלה לקח אותה לביקורופא והיא קיבלה אנטיביוטיקה (שהתברר שהכילה פניצילין - היא לא אמרה לרופא שהיא רגישה והוא לא שאל!), וגיסתי הציעה שתישן אצלם אבל היא העדיפה לבוא לכאן הביתה לישון במיטה שלה.

בלילה היא חטפה פריחה וגירוד בכל הגוף (בגלל הפניצילין) ובבוקר הלכה לקופת חולים והחליפו לה את האנטיביוטיקה. עכשיו היא חייבת לעשות כל מיני בדיקות (כי לאחותה יש בעיות בכליות והיא חוששת שזה תורשתי) אבל זה יקרה כבר אחרי כיפור כנראה. 

למרות האנטיביוטיקה ולמרות החולשה היא המשיכה לעבוד ולצאת עם חברים - והלילה אחרי ראיון העבודה היא תישן אצל החבר. מקווה שהיא תהיה בסדר. 

זהו - אלה העדכונים האחרונים.....החופשה הזאת עברה בשלום בסופו של דבר מכל הבחינות, והתכנונים לחופשה הבאה עוד מעט מתחילים.

החלק הכי חשוב כמעט פספסתי: בני מגיע לביקור בדצמבר!!!!! עכשיו שקיבל את הויזה והוא יכול לצאת ולהיכנס חופשי לארה"ב, הזמינו אותו להופיע בשווייץ באתר סקי במהלך כל חג המולד וסילבסטר - אז לפני שווייץ הוא יקפוץ לכאן לשבוע. 

אשתו תצטרף אליו בשווייץ כשהוא יחזור מאיתנו, ואחרי שבוע היא תגיע ארצה להיות עם הוריה (ואיתנו) והם ייפגשו בחזרה בבוסטון אחרי הסילבסטר. כבר סופרת כמובן את הימים, השעות והדקות.....

וגם כאן כמובן