יוצאת לדרך חדשה

נראה שהמשבר הקטן שחווה T מול החיילת נרגע, הוא עדיין לא ישב לדבר איתה אבל קבע איתה למתישהו בסופשבוע. 

היא כרגיל נבהלה כשהוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה, ושהוא רוצה שהיא תקדיש לעניין כשעתיים, ומייד שאלה "מה עשיתי?" ואז מייד צחקה על עצמה ואמרה, תמיד אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר כשאתה רוצה לדבר איתי.

הוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה באופן מסודר על התכנון הכלכלי שלה בחודשים הקרובים, וגם מזה היא נלחצה כמובן כי היא התחילה לעבוד רק השבוע והיא עדיין לא יודעת בדיוק כמה תצא המשכורת החודשית הקבועה שלה. הוא אמר שזה לא יפריע, והם קבעו לשבת.

בינתיים ראיתי שהיא בכל מקרה הבינה שהתעצבנו עליה ביום ראשון, ולקחה לתשומת ליבה.

היא הפעילה את המדיח על דעת עצמה כשחזרה הביתה, הודיעה לנו בבוקר שהיא ערה ושלא נדאג שהיא תאחר לעבודה, אמרה לי תודה כשראתה שכיבסתי לה וקיפלתי לה. 

כשהיא חזרה מהעבודה אתמול היא התיישבה לדבר איתנו, והתחילה להביע את חששה מהעדות שהיא אמורה לתת בבית המשפט בחודש הבא. 

אני כל כך מבינה את הפחד הזה.

זאת תהיה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהיא תראה אותו, את האב החורג. 

עורך הדין שלו יעשה הכל כדי לערער את עדותה, לפגוע בה, להשפיל אותה. 

היא לא סומכת על השופט או על הפרקליטה שיגנו עליה שם.

וממה שאנחנו שומעים בחדשות חדשים לפרקים, היא צודקת.

היא התחילה לומר שלא בא לה להעיד. 

היא התחילה לספר שהיא בכלל לא יזמה את התלונה הזאת, שאחותה ואמא שלה לחצו עליה. שהיא לא הלכה ביוזמתה למשטרה, וששוטרים הופיעו במקום עבודתה ולקחו אותה לתת עדות בתחנת המשטרה. שהיא נכנסה לסטרס מטורף מזה. 

ואני חושבת לעצמי, ברור. אני מדמיינת את האימה, את הסבל של לדבר על זה בכלל ועם זרים בפרט. 

ואני אומרת לה שאני מבינה אותה ואת הפחד שלה, ואת הרצון לבטל את כל העניין - ובכל זאת.

האם היא תוכל לחיות עם עצמה אם אולי בגלל העדר העדות שלה הוא לא יקבל את העונש המגיע לו?

האם בכך שהיא תשתוק היא לא תנציח את היותה קורבן חסר אונים?

הרי כאן בבית המשפט יש לה סוף סוף אפשרות להאשים - קבל עם ועדה - להאשים אותו בכל מה שעשה לה לאורך השנים. נכון זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל היא תעשה את זה לא כקורבן, אלא כאישה צעירה שכבר לא חסרת אונים ונותנים לה קול ונותנים לה במה. 

בנוסף - מרגע שהיא נחשבת לעדה, אפשר להביא אותה בכוח לבית המשפט. כמו שעשו אז עם המשטרה. לא עדיף להגיע בכוחות עצמה (אנחנו ניקח אותה ונחכה לה בחוץ), עם ראש מורם - מישהי ששינתה את חייה, שנחלצה מהבית הזה, שכבר סוף סוף  לא נותנת שיעשו לה דברים כמו שהוא עשה לה....שנלחמת בחזרה....? 

בסוף היא נרגעה. ללא ספק בחודש הקרוב עד למתן העדות היא עוד תעבור אינסוף תהפוכות שכאלה. יש לה מפגשים מתוכננים גם עם עורכת הדין הפרטית של אמה ואחותה, גם עם הפרקליטה, וכמובן עם הפסיכולוגית שלה. כמה זה ירסק אותה? מי יודע. איך היא תרגיש תוך כדי ואחרי? לא פשוט לעבור את כל זה שוב. לבי יוצא אליה. 

בסוף השיחה היא נרגעה קצת, אבל כמו שאני מכירה אותה ייתכן שזה היה סוג של ריצוי, כדי לגרום לנו להרגיש פחות רע. 

יש לה את הקטע הזה - כשהיא רואה שאנחנו מתאמצים בשבילה. כמו כשעשיתי לה קלירווי לקראת האזרחות והיא ממש התלהבה מזה אבל כיומיים אחרי כן פתאום נהיה לה כבד והיא לא הרגישה מזה כל כך טוב ופחדה לומר לי. 

היתה שיחה טובה. שאלתי אותה חצי בצחוק אם היא שמה לב שמאז שהראיתי לה איך מנקים את הטוסטר-סנדוויץ' ואת הכיריים היא הפסיקה לטגן שניצלים או להכין לעצמה טוסטים. היא צחקה ואמרה שזה במקרה יצא ככה. אני שמחה שהוצאתי את זה, שתיקח בכל זאת לתשומת ליבה. 

היא שמה לי ראש על הברכיים ואמרה שבא לה לפעמים להיות קצת תינוקת. ליטפתי לה את הראש ואמרתי שאני לגמרי מבינה את זה, ושבאמת מידי פעם זה סבבה להתפנק אצלי ולקבל ליטופים וחיבוקים.

ואז T עלה להתקלח והיא העלתה את השאלה שמתבשלת אצלה כבר כמה זמן והיא פוחדת לבטא אותה. 

האם יש סיכוי שגם אחרי פברואר 2018 אם היא עדיין לא תהיה מוכנה לגמרי לעצמאות, נסכים שהיא תישאר כאן, אפילו תשלם שכר דירה כלשהו. 

לפני שהיא הצליחה להוציא את השאלה בשלמותה היא עשתה סיבובים שלמים. אמרה שהיא מתה לשאול אותנו משהו אבל פוחדת שנכעס, מבקשת שלא אענה מייד וכו וכו.

אמרתי לה שאני לא אענה לה עכשיו בכלל, שנדבר על זה בעוד כחצי שנה כשהיא תדע טוב יותר מה קורה איתה, ואיך חייה החדשים נראים. אמרתי לה שבכל מקרה זה לא עניין של שכר דירה, אלא בעיקר שמתישהו נרצה את חיינו בחזרה כזוג לבד בלי ילדים. 

ואז היא שאלה אם גם כשהיא תעזוב היא תוכל להמשיך להגיע לארוחות ששי ודברים כאלה.

זה באמת נגע ללבי, הצורך להשתייך, להיות רצויה, להיות אהובה. 

ואמרתי שאין דרך לדעת היום איפה נהיה כולנו בעוד שנה וחצי (כבר שנה וארבעה חודשים בעצם) אבל לא נראה לי שהיא תעבור מלחיות איתנו כבת משפחה ללהיות זרה ומנוכרת. זה באמת לא נשמע הגיוני.

אמרתי לה עוד שייתכן מאד שהרבה לפני פברואר 2018 היא כבר תבין שהיא עצמאית ומסוגלת להסתדר לבד. שכרגע לא ניתן עדיין לדעת כלום. 

ושלחתי אותה לישון. והבוקר היא קמה בזמן והלכה לעבודה.

ובאותו נושא אבל משהו אחר: רציתי לומר משהו על הבחירה שלנו בחייל/ת בודד/ת ישראלי לעומת מישהו מחו"ל שמגיע ארצה לשרת בצבא או עושה עלייה לבד. 

בתיאוריה חייל תוצרת חוץ עם משפחה נורמטיבית שמחכה לו בחו"ל בתום השירות נשמע כמו "תיק" יותר פשוט מאשר חייל בודד ישראלי שברור שמגיע שרוט ומסובך. 

אבל כשחברתו ללימודים של T קישרה בינו לבין בית בנג'י, היא סיפרה לו שבינתיים היא כבר אימצה שלושה חיילים בודדים, שניים ישראלים ואחד תוצרת חוץ, והחוויה שלה ושל משפחתה היתה שהישראלים גם היו זקוקים לאימוץ הזה יותר וגם היו יותר מוקירי תודה והשתלבו טוב יותר בחיי המשפחה. החייל מחו"ל התברר כמפונק וכפוי טובה והיו יחסים מאד בעייתיים בינו לבין ילדיה הביולוגיים. 

כמובן שזו היתה החוויה הפרטית שלה, וזה תלוי גם במזל כמובן. וזו הסיבה שהיא לחצה כל כך על T לקחת ישראלי.....והשאר כבר היסטוריה

וגם כאן כמובן