יוצאת לדרך חדשה

דווקא אחרי השיחה הטובה עם החיילת....

אחרי ש-T קצת נרגע....

אחרי שהיא עצמה עשתה מאמצי על להיות בסדר, להציע לעזור, לצנזר בחפירות על החבר, לפחות בנוכחות T, לבשל לעצמה וגם לשטוף כלים ואת השיש אחרי כן.....

אחרי שהיא קיבלה החלטה ללכת לעבודה ללא הקביים כדי שהבוס שלה לא יכעס....

פתאום התחרפנתי.

פתאום כל החודשים האחרונים חלפו מול עיני והתחלתי לפקפק בכל מה שהיא אי פעם סיפרה לי.

סוג של משבר. משבר אמון.

סוג של ייאוש - האם כל האנרגיות שהשקעתי בה עד עכשיו היו בכלל מושתתות על סידרה של שקרים, פנטזיות, סיפורי בדים?

האם היחסים עם החבר בכלל לא כפי שהיא מתארת? 

האם הבוס באמת לא הרשה לה להגיע לעבודה עם הקביים, או שזה היה סיפור כדי "לרדת מהעץ" של להסתובב עם הקביים הכל כך לא נוחים...?

באיזשהו שלב זה כבר הסתחרר לגמרי. 

האם היא דוברת אמת לגבי ההתעללות של אביה החורג? נכון, יש משפט - אבל מי שהגישה את התלונה היתה אחותה. היא נחשבת "עדה" בלבד. למה? אולי רק אחותה סבלה מהתעללות, והיא "תופסת על זה טרמפ?"

האם אמא שלה זרקה אותה מהבית בגלל כל השקרים? 

ממש התחרפנתי. 

התחלתי להתייאש.

התחלתי לשאול את עצמי על מה אני מבזבזת כוחות, אנרגיה, מחשבה ורגש....

שאלתי את עצמי מה אם היא לא תתאפס על עצמה - לא בחודשים הקרובים ולא בשנה ורבע הקרובה - לא מבחינה אישית, התנהגותית ולא מבחינה כלכלית....? מה עשיתי? מה הכנסתי הביתה?

שוחחתי על זה עם T והבנתי שהוא באותו מקום כמוני. מאסת השקרים מוטטה גם אותו.

עכשיו הוא לוקח צעד אחורה, מפסיק להתאמץ כל כך, ממשיך לארח אותה בבית אבל מחכה לראות מה מכל מה שניסיתי ללמד אותה בכלל יתפוס. 

בא לו בכלל להגיד לה שאם תוך שלושה-ארבעה חודשים היא לא מראה שהיא משנה כיוון, שהיא מסוגלת לחיים עצמאיים אחראיים....אז אין לה מה לחפש אצלנו בכלל......

נבהלתי. לא. אנחנו לא יכולים "לשנות לה את החוזה" באמצע.

התחייבנו לשנתיים אז נישאר עם השנתיים, No matter what...

לפחות לא נהיה אנחנו עוד חוליה בשרשרת של אנשים שהכזיבו, שבגדו, שלא עמדו בציפיות......

באתי לאימון שלי היום מבולבלת ומיואשת.

פתאום שמעתי את הקול הקטן בראש של אמא שלי שכל חיי מזהירה אותי שלא ינצלו אותי. 

פתאום נזכרתי במערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי עם ר', במערכת החולנית שהיתה לי בגיל 13 עם ק'....

אבל לא - אין מה להשוות. 

אין לי ציפיות להדדיות במערכת היחסים עם החיילת. אני רוצה לתת....לעזור....אני לא צריכה ממנה כלום.

ואז נפל האסימון.

אני צריכה הצלחה.

אני ממוקדת בתוצאות. הפכתי להיות T. 

במקום להישאר בהוויות שלי: בנדיבות, בנתינה, בהקשבה, בהכלה, בקבלה......או בקיצור בכוונות הטובות

התחלתי להילחץ מהתוצאות. האם היא תממש את הרצון שלנו. 

האם היא תפנים את מה שאנחנו מנסים ללמד אותה?

האם היא תיישם את העצות ואת השיעורים שהיא מקבלת אצלנו?

ואין לנו דרך לדעת, אין לנו דרך להשפיע על איך היא תגיב למה שאנחנו עושים.

אנחנו מספקים לה את ה"אקווריום". 

אצלנו היא "שותה מים" נקיים - היא מקבלת דוגמא לזוגיות טובה ומכבדת, להורות מכבדת ואוהבת ותומכת, להתנהלות כלכלית שפויה, לשיחה ישרה וישירה.....

אצלנו היא מקבלת בית חם, אוכל בשפע, אוזן קשבת...

זה בעצם הכל.

זה מה שחשוב.

היא נחשפת לדברים שלא היתה נחשפת אליהם לולא הגיעה אלינו.

קצת קשה לצפות שהיא "תתנקה" לגמרי מ-19 שנים של "שתיית מים עכורים באקווריום של הוריה" בעקבות "שתיית מים נקיים באקווריום שלנו" במשך שמונת החודשים האחרונים. זה לא הגיוני.

מה היא תעשה עם זה - לא תלוי בנו. לא בשליטתנו. לא באחריותנו.

קשה לי עם זה - אבל אני חייבת לקבל את זה.

היום בתי התקשרה אלי נסערת כי נערה שהיתה מאושפזת אצלם במחלקה בעבודה, השתחררה בשבוע שעבר במצב טוב - והתאבדה. 

היא לא היתה מטופלת שלה, אבל עדיין זה היה מטלטל. אתה מטפל בבן אדם ואתה רואה שהוא מגיב ואתה מחליט שהוא מוכן לחזור לביתו ולחייו.....וברגע של ייאוש או צער או מי יודע מה - הוא בכל זאת נוטל את חייו. 

עשית כמיטב יכולתך כפסיכולוג, כפסיכיאטר, כעובד סוציאלי, כהורה גם אני מניחה - ובכל זאת אתה לא יכול להשגיח עליו ברגע שהוא יוצא ממך. 

וזה קרה בדיוק היום, כשאני עוסקת - לא עלינו - בתהיות על מידת היכולת שלי להשפיע על חיי הבחורה הזאת שנכנסה בסערה ובתזזיתיות לחיי.....

וקשה לי להפנים זאת אבל אני לא אחראית על התוצאות. 

ואצטרך ללמוד לחיות עם זה.....

וגם כאן כמובן