יוצאת לדרך חדשה

מותו של ליאונרד כהן העלה לכולנו זכרונות ואסוציאציות והנה הזכרון שלי

אוקטובר 1973, אני בכיתה ט'. בת 14 וחצי.

מלחמת יום כיפור פורצת ואין לימודים.

חג הסוכות מגיע, ולמרות ההאפלה אני מבקרת בסוכה בשכונה של חברתי פ'.

זוכרת ירח מלא, חבורה של ילדים שאת רובם לא הכרתי, יושבים בסוכה, אוכלים, שרים.

הבאתי גיטרה וגם י', השכן של חברתי פ', שגדול מאיתנו בשנה, הביא גיטרה.

הם לא קוראים לו י', הם קוראים לו פיצי. כך קוראים לו בבית וכך התרגלו לקרוא לו גם הילדים בשכונה.

הוא עולה חדש מארצות הברית ואנחנו מייד מוצאים הרבה מאד מן המשותף ביננו. 

כמוני, פיצי מחבר שירים, ואנחנו שרים זה לזה ולכולם ממיטב שירינו. 

הטכניקה שלו בגיטרה הרבה יותר טובה משלי - אחרי הכל הוא למד גיטרה, אני למדתי צ'לו, וידעתי לנגן בגיטרה כי אחי למד גיטרה ולימדתי את עצמי.

פיצי שר לנו שם את "סוזאן" וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שיר של ליאונרד כהן. לקח עוד זמן עד ששמעתי את השיר הזה ואחרים במקור.

היה לי חבר באותה תקופה. מ', שלא הצטרף אלינו לסוכה ולא ראה בעין יפה את הידידות החדשה שלי עם פיצי.

וככה זה נגמר.

ולעולם לא אדע מה היה אילו.

ולעולם לא אשכח איך גיליתי את ליאונרד כהן, שם בסוכה בשכונה של פ' בזמן מלחמת יום כיפור. 

וגם כאן כמובן