יוצאת לדרך חדשה

בהשראתה של ג'יין אני רוצה לכתוב כמה מלים על התופעה הזאת.

הנושא קרוב ללבי כי הוא מתרחש ביחסים שבין בתי וחתני לבין בני וכלתי.

וכן, אני מבחינה בין הורים - שבאמת מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם - וגם מאמינים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם - לבין אחים, חברים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים זרים - שמשום מה בארצנו כוווווווווולם משוכנעים שהם יודעים הכי טוב איך אתה אמור לחיות את חייך. 

כבת להורים וכאמא לילדים שבעצמם הורים לילדים אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד רשאי לחיות את חייו לפי רצונו, צרכיו, אמונותיו ויכולתו.

כן, מי שאוהב אותך חושב לפעמים שהוא יודע יותר טוב ממך.

כן, מי שיש לו ניסיון חיים משוכנע שאתה עושה טעויות ועוד תצטער עליהן, לפחות על חלקן.

ווואלה, לפעמים הוא צודק. 

ועדיין - הטעויות שלנו הם השיעורים שלנו, ואיש לא יכול לחוות אותם וללמוד מהם במקומנו. 

ומה שיפה הוא שבכל שלב בחיינו מותר לנו לשנות את דעתנו, ולבחור בחירות שונות, ולהחליט החלטות חדשות.

אבל מה זה הקטע הזה שאנשים שחיים בצורה מסויימת משוכנעים שכולם חייבים לחיות כמוהם? 

ועוד יותר, מה הקטע שאומרים לך את זה בלי ששאלת ובלי שנתת רשות? ועושים זאת שוב ושוב בכל פעם שמדברים אתך?

אז נכון, בני אולי יותר רגיש מאחרים, ואולי זה משום שהוא חי כבר מעל לשש שנים בארה"ב ושכח כבר את הנטייה הזאת של ישראלים להיכנס לך לחיים ולפרטיות ולקרביים.

ואולי זה גם לוחץ על כפתורים שגם ככה קיימים אצלו ואצל אשתו, של געגוע לארץ ולמשפחה.

בתי וחתני מדברים עם בני לעיתים רחוקות, וגם אז ברוב הפעמים זה רק בתי והילדים - והשיחה בעיקר עם הילדים. 

היוזם הוא בדרך כלל בני.

וכאשר היוזמים הם בתי או חתני זה בדרך כלל כי הם רוצים שהוא יקנה עבורם משהו ויביא איתו בביקור הקרוב, או שהם כבר קנו משהו ושלחו אליו, מבלי לשאול אותו אם זה בסדר, והם מניחים שהוא יוכל להביא את זה איתו בביקור הקרוב.

לפעמים זה "משהו" שתופס לבני חצי מזוודה.

לפעמים הם שולחים את חכמוד לבקש מבני לקנות לו צעצוע ש"יקר בארץ" - אז "הדוד מאמריקה" מתבקש לקנותו. ולרוב זה מותג כלשהו ולכן לא ממש הרבה יותר זול באמריקה. כן, זה זול לבתי ולחתני כשבני הוא הרוכש. מאד זול.

ובמקום לשלוח אותם לכל הרוחות בני מנומס אבל מתרגז בפנים.

ובכל שיחה שכזו חתני מוצא דרך לומר לבני שהגיע הזמן שהם יחזרו ארצה, ושהגיע הזמן שהם יעשו ילדים. ועוד כל מיני "הגיע הזמן"ים כאלה שהופכים לבני את הבטן. 

בשיחה האחרונה  חתני הודיע (פשוט הודיע) שהוא קנה לעצמו כפפות לחדר כושר ושלח אותם לבני כדי שבני יביא אותם איתו ארצה. נכון, כפפות לא תופסות הרבה מקום במזוודה. אבל בני מגיע הפעם עם כל סט התופים שלו כי אחרי הביקור הקצר בארץ הוא נוסע להופיע במשך שבועיים בשווייץ (גיג ממש שווה שהשיג במלון סקי ספא יוקרתי במהלך החגים הנוצריים) ואין לו מקום או משקל פנוי לסיכה. והוא אמר להם את זה בשיחה הקודמת במיוחד כדי שלא יזמינו אצלו כל מיני דברים כמנהגם. 

ובכל זאת.

ובאותה שיחה חתני מייד אמר שזה ממש לא הגיוני שבני מגיע בנפרד ושבועיים אחרי כן אשתו מגיעה בנפרד לביקור קצר אצל הוריה.

וגם זה לחץ לבני על איזשהו כפתור, כי ברור שהם לא רצו להגיע בנפרד אבל כך הכתיבו הנסיבות.

כי לכלתי יש בחינות סוף סמסטר - לאחר שסוף סוף חזרה ללימודים לסיים אולי את הדוקטורט - ובני רצה להספיק להיות איתנו כמה ימים לפני הגיג בשווייץ - אבל הם לא רצו להיות בנפרד יותר מדי זמן אז הם תכננו את הנסיעות שלהם כך ששבוע הוא יהיה איתנו בארץ, ואז הם ייפגשו בשווייץ לשבוע, ואז הוא ימשיך לעבוד שם עוד שבוע בזמן שהיא תבוא ארצה לראות את הוריה (שלא ראו אותה שנה וחצי)....ואז הם יחזרו יחד לארה"ב.

והשיקולים האלה הם לא עניינם של חתני או של בתי.

וזה לא עניין, זה באמת לא עניין אבל בני כבר רגיש למשפטים האלה שחתני או בתי שולפים בלי לחשוב. 

וכבר אמרתי לו שהוא חייב לדבר איתם (בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו איתם בקשר אליו הוא התרגז שזה לא תפקידנו לדבר בשמו - ובצדק) ולהעמיד אותם על מקומם.

הוא לא רוצה לריב איתם והוא יודע שהם אוהבים אותו ושאכפת להם ממנו, ומבין שאין להם מושג איך זה מתקבל אצלו....

והוא רוצה להיות מסוגל לומר להם בצורה אוהבת ומכבדת אבל ברורה ולא משתמעת לשתי פנים - גם לגבי ההשגות שלהם על אורח חייו ובחירותיו, וגם לגבי הבלדרות האינסופית המובנת מאליו הזאת שהם כופים עליו בכל פעם שהוא בא לבקר....

הוא אמר שאולי אעשה לו clearway לקראת השיחה הזאת, ואני חושבת שזה רעיון מצוין.

וגם כאן