יוצאת לדרך חדשה

בעצם אולי עם כל האבק (והאפר מכל השריפות המשתוללות בארץ) זה לא רעיון כל כל טוב.....

אבל אני חייבת.

לקחת נשימות עמוקות ולהזכיר לעצמי ש"פרוייקט חיילת" נעשה מתוך רצון לתרומה, בלי קשר לתוצאות.

בלי קשר לתוצאות

בלי קשר לתוצאות

בלי קשר לתוצאות

סוג של מנטרה.......

ביום שני היה לה ראיון עבודה באיזו חברת תשתיות בתל אביב. 

בהתחלה היא אמרה שיש לה שני ראיונות עבודה, אחר כך התברר שרק אחד. 

התפקיד דרש מזכירה עם שליטה באופיס. 

מה הכוונה ב"שליטה" לא היה לי ברור, והיא לא שאלה בטלפון.

שחררתי. 

למרות פלאי הטכנולוגיה (אפליקציית moovit שנותנת אופציות נסיעה בתחבורה הציבורית כולל הנחיות מפורטות ומצוינות) היא הצליחה להתברבר כשהגיעה לתל אביב ובסוף לקחה מונית מהרכבת. לא נורא. עם הזמן היא תלמד את המסלול.

לא שמעתי ממנה אחרי הראיון. 

ידעתי שלא מתוכנן לה עוד שום דבר במהלך היום אז חיכיתי שתחזור הביתה. משלא חזרה כתבתי בוואטסאפ: מה קורה?

"מעולה" היא כותבת לי. "בסידורים". 

ידעתי שהיא השלימה את רוב ה"סידורים" שלה יום קודם, בקופת חולים, בבנק, אצל האופטומטריסטית....

הבנתי שהיא לא רוצה לספר מה היא עושה. הנחתי לזה. 

"ואיך היה בראיון?" שאלתי 

"היה סבבה", היא כותבת , "בודקת עוד אופציות כמובן. אמרו שיחזרו אלי בשבוע הבא עם תשובה". 

בדיעבד היא סיפרה שדווקא לא הלך לה טוב בראיון והיא יצאה משם בלי הרבה ציפיות.

אחרי כן דממת אלחוט ממנה כל היום, כאשר בשמונה בערב פתאום סימסה שהיא לא מגיעה הביתה לישון, שהיה לה יום מטורף ושהיא ישנה אצל חברתה בצורן. 

יום מטורף? 

התקשרתי. היא נשמעה בסדר. מה שלומה? הכל בסדר. מה היה מטורף? סתם כל מיני סידורים. אוקיי....שוב הנחתי לה. 

ד"ש לחברה, מסרתי. 

למחרת בבוקר היא הגיעה הביתה. 

תוך כדי הקפה של הבוקר הכריזה פתאום: "אני רוצה להיות כנה איתך". נשימה עמוקה. אוקיי, תהיי כנה. 

התברר שאתמול אחותה העידה שוב בבית המשפט והיא החליטה לנסוע לשם אחרי הראיון להיות איתה. היא היתה בבית המשפט עם אחותה ואמה (ומנגד כל משפחתו של אביה החורג). 

אסור היה להיכנס לאולם אבל את הצעקות של הסניגור על אחותה, התנגדויות הפרקליטה והשתקתה על ידי השופט כולם שמעו היטב מבעד לדלת. 

היא קיבלה הצצה מוקדמת לאיך תתנהל העדות שלה (ששוב נדחתה, עדיין למועד בלתי ידוע). 

היה גם קטע עם בת דודה שצעקה עליה מה פתאום היא מעידה נגד הדוד שלה....והיא טוענת (להאמין לה?) שבדיוק יצא שופט מהאולם כשזה קרה ואיים על בת הדוד שמה שהיא עושה זה איום על עד ושהיא עלולה להיענש על זה. 

בסך הכל היא שמחה שהיא היתה שם, גם כדי להתכונן למה יהיה, גם כי היה לה טוב להיות קרוב לאחותה ולאמא שלה. 

עם תום העדות היא חזרה עם אחותה לפנימיה ונשארה לישון איתה שם. עם אחותה. לא אצל חברה. 

סבבה. מצוין. מה הבעייה עם זה? אז למה לשקר? 

כי היא פחדה שנכעס עליה. אנחנו כל הזמן אומרים לה שהקירבה לאחותה ולאמה עושה לה רע (אנחנו אומרים את זה? היא זאת שבוכה לנו על זה כל הזמן). בחיים לא אמרנו לה לנתק חלילה קשר עם אחותה או עם אמה. רק בכל פעם שהיא חזרה מרוסקת ממפגש איתן או משיחת טלפון איתן חיבקנו אותה ואמרנו לה שאולי כדאי לשמור קצת מרחק....

אז עכשיו אנחנו נכעס עליה שהיא היתה איתן.

היא יללה לנו שאולי היא לא תיתן עדות בסוף ובשביל מה היא צריכה את כל המשפט הזה על הראש שלה, ועכשיו כאילו אנחנו נכעס עליה שהיא נסעה ביום העדות של אחותה. משהו לגמרי מעוות אצלה בראש.

ועוד משהו. אנחנו כל הזמן מנסים להנמיך ציפיות לקראת פסק הדין. אנחנו מכירים היטב את מערכת הצדק בארץ, ויודעים שיש סיכוי שהוא לא יורשע או יורשע בעונש מופחת או בעסקת טיעון. חשבנו שחשוב להכין אותה לאפשרות הזאת, שהיא תבין שייתכן שהוא לא ייכנס לכלא לשנים רבות. כשהיא רק הגיעה אלינו היא עוד היתה בפנטזיות (שמקורן באמה) שהן עומדות לקבל הרבה כסף כפיצוי בתום המשפט הזה. אז כן, עשינו כמיטב יכולתנו להשאיר אותה קצת במציאות. כסף אין לו, ואם היה לו הוא החביא אותו מזמן. במשפט פלילי אין פיצויי כספי. אולי אם יזכו בפלילי ויתבעו אזרחי אז....אולי. 

עכשיו היא אמרה שבכל פעם שאנחנו אומרים שאולי פסק הדין או גזר הדין לא יהיו בדיוק כפי שהיא חולמת, זה "כמו בוקס בבטן". הבנתי.

אין בעייה. הרגעתי אותה. טוב שאת אומרת את זה. נפסיק להגיד. 

לקחתי עוד נשימה עמוקה. ואולי, שאלתי בעדינות, בכלל לא מתאים לך שניקח אותך לבית המשפט? אולי את מעדיפה שרק אמך ואחותך תהיינה שם?

כן, היא הנהנה. יש מצב שזה עדיף. ואולי עדיף שגם החבר לא יגיע. החבר???? היא תכננה שגם הוא יהיה שם? הילד הזה בכלל לא מסוגל להתמודד עם מה שעובר עליה. שם היא רוצה אותו? שתקתי. כן, הנהנתי. אולי עדיף שגם הוא לא יהיה שם. 

אז את מבינה למה היה מיותר לשקר לנו? אין לנו שום כוונה להכתיב לך מה לעשות, עם מי להיות, לאן ללכת. נכון, ניסינו להגן עלייך, אבל תעשי מה שאת רוצה. בטח שלא נכעס ובטח שלא נשפוט. אלה חייך - שלך ורק שלך. 

בדיוק אז התקשרו מהחברה שם התראיינה יום קודם והודיעו לה שהיא התקבלה לעבודה. 

משרה מלאה, קצת יותר משכר מינימום פלוס החזר הוצאות. שבועיים התלמדות כדי להיכנס לעניינים. מושלם. מתי היא יכולה להתחיל? 

היא קבעה להתחיל הבוקר, שמונה עד חמש. משסגרה את הטלפון פרצה בריקוד שמח וממש שמחתי בשבילה. 

בצהריים אמרה שקבעה תור לפסיכולוגית (סוף סוף) ושאחרי כן היא תהיה עם החבר, תישן אצלו והוא יקפיץ אותה בבוקר לעבודה. 

הבוקר סימסתי אם הגיעה בשלום לעבודה. אז לא, ברור שלא. 

החבר "נפצע קשה" אתמול במשחק כדורסל והיא בילתה איתו עד ארבע בבוקר במיון. נשמע מוכר? איך שהיא קיבלה את העבודה הקודמת היא נקעה את הקרסול "נקע חמור"....

צירוף מקרים? 

אז מה מצבו? התעניינתי. "שבר ברגל וביד" היתה תשובתה. הוא נשאר בבית החולים? שמו לו גבס ברגל וביד? אז זהו, שלא.  קרסה להם מערכת הרנטגן (זה קורה?) ושלחו אותו הביתה שיבוא שוב מחר. באמת? ועכשיו זה כבר הופחת ל"כנראה שיש לו שבר". 

ואני בשלי: מסכן, מה מצבו עכשיו? סובל מכאבים?

עד עכשיו לא קיבלתי תשובה.

ואני נושמת עמוק, ועוד נשימה, ועוד אחת.

מה אכפת לך? שואלת את עצמי. אז היא תדפוק לעצמה גם את העבודה הזאת. או שלא. היא תסתדר. או שלא.

את מספקת לה בית לתקופה קצובה.

את נותנת לה תמיכה, חום, אוזן קשבת. 

את מספקת לה כלים שהיא יכולה לבחור אם להשתמש בהם או לא.

זהו. 

את לא אחראית על התוצאה. 

ל-T כבר עלה אתמול לחץ הדם בגלל הסיפור הזה. "אני מתחיל להבין את מי שזרק אותה מהבית" הוא סינן. 

ואני מרגיעה אותו, מזכירה לו שאנחנו צריכים להוות דוגמא הופכית. לא לשתף פעולה עם השקרים והמניפולציות שלה. להראות לה יציבות. שאנחנו כאן no matter what. וזהו. שום דבר נוסף לא נדרש מאיתנו. זה משהו שלא היה לה מעולם. 

המשך יבוא

 וגם כאן