יוצאת לדרך חדשה

החלטתי לתעד כאן חלק מהתרגילים שאני כותבת בסדנא.

התרגיל הראשון היה לכתוב בכתיבה אוטומטית במשך שבע דקות רצופות קטע שמתחיל במשפט: "כשהייתי קטנה אני זוכרת". אחרי שסיימנו לכתוב, קיבלנו עוד שתי דקות לערוך, ובעיקר למחוק משפטים וקטעים מיותרים. הנה התוצאה הסופית:

כשהייתי קטנה אני זוכרת שסבתא שלי לקחה אותי איתה לבקר אצל חברה שלה, שגרה לא רחוק מאיתנו. זה מוזר לי עכשיו פתאום לחשוב על זה, כי נדמה לי שבשנים שאחרי כן לא היו לסבתא שלי, שגרה איתנו מאז מחלתו ופטירתו של סבא שלי, חברים משלה. היא הפכה להיות חלק מהמשפחה הגרעינית שלנו. החברים של הורי היו גם החברים שלה. 

הייתי בת שלוש או ארבע כשסבתא לקחה אותי לביקור אצל חברתה. אין לי מושג על מה הן דיברו, ועכשיו שאני מנסה להיזכר - איני יודעת אם דיברו בעברית, בספרדית או ביידיש. לא ממש הבנתי זאת אז, אבל סבתא הצליחה להסתדר עם כל השכנים שלנו, בלי קשר למוצאם, כי עם הספרדים דיברה בספרדית ועם האשכנזים דיברה ביידיש. 

חברתה של סבתא הציעה לי סוכריות סוכר. אחר כך למדתי שקוראים לזה קנדל, או משהו דומה.אבל אז זה נראה לי הדבר המופלא ביותר בעולם. סוכריות שקופות כאלה, שבעצם היו עשויות רק מסוכר. לא היה להן שום טעם פרט למתיקות הפשוטה של הסוכר. 

עד היום, כשאני מסתובבת בשוק לווינסקי בתל אביב, אני מתעכבת במשך כמה שניות ליד השק הגדול המכיל את הקנדל הזה, או איך שקוראים לזה, ונזכרת בסבתא ובחברה שלה, שאינני זוכרת כלל איך היא נראתה, אבל משום מה אני זוכרת בדיוק את הבניין שבו היא גרה.

תרגיל הבית הראשון היה לכתוב קטע ולשלב בו את המלים הבאות (או הטייה שלהן או רק השורש שלהן): 

שני, בעלה, שיבה, סגול, ענווה, הולמת, רע, תשובה, יומרני, רדוף

בהתחלה ניסיתי להרכיב סיפור מהמלים והסתבכתי קשות. התחלתי ומחקתי, התחלתי ושיניתי, ושוב מחקתי הכל. בסוף החלטתי לכתוב קטע בלי קשר למלים - ואז איכשהו לשלב אותן בתוכו. כתבתי אותו בגוף ראשון בהתחלה, ועכשיו אני מסיבה אותו לגוף שלישי: 

מביטה  בבעלה ישן לידה, לא שקט, נאבק כנראה בתוך חלום רע. חובקת את גופו המכווץ מתחת לשמיכה. מלטפת בעיניה את שיבת ראשו המתחפרת בתוך הכרית הסגולה. 

מהרהרת לעצמה, שהפרויקט שלקחו על עצמם היה אולי יומרני מדי. איך בדיוק הוא חשב שזה ייראה במציאות? בהיסוס ובענווה היא דווקא כן מרגישה שיש פרי לעמלם, אבל הוא ממש לא רואה זאת כך. הוא כבר מחכה שזה ייגמר. יום אחר יום היא צופה בָּאַכְזָבָה שהולמת ברקותיו, במבט הרדוף שמבליח לעיתים בתוך עיניו. יודעת שהוא שואל את עצמו בשביל מה היו צריכים את זה, ואין לה עבורו תשובה. 

תרגיל הבית השני היה לכתוב משפט פתיחה לסיפור קצר, מתוך כמה סוגי פתיחות שלמדנו, וגם להסביר קצת לאיזה כיוון זה אמור ללכת בהמשך. בחרתי במשפט הפתיחה הבא: 

פעמים רבות הרהרתי בחרדה איך זה ייראה אַחֲרֵי. 

זהו משפט פתיחה לסיפור אישי, בגוף ראשון, מסוג מדע בדיוני, סיפור אסון. סוג של סוף העולם אבל מנקודת המבט האישית של הדמות שניצלה. נראה לי שזה יהיה סיפור בדילוגים בזמן. לפני ואחרי. מה היא חשבה או חששה לפני, מה היה לה חשוב, לעומת מה שקרה בפועל ואיך שורדים במציאות שהשתנתה. מה היו סדרי העדיפויות לפני ואיך הם השתנו. וגם קצת הרהורי פילוסופיה – במצב של אסון כזה האם אדם בכלל ירצה לשרוד. אולי עדיף ללכת בבום הראשון. הרצון האינסטינקטיבי והעמוק לחיות לעומת הצער וכאב על האובדן הגדול.

אתמול שוב היה לנו תרגיל בכיתה - עדיין עוסקים במשפטי פתיחה: 

לו ידעתי איך יתפתחו הדברים לא בטוחה אם הייתי נכנסת לזה. 

זה נחשב למשפט פתיחה מהאמצע או מסוף העלילה ואז חוזרים אחורה ומספרים את ההתחלה. זה גם יכול להיות סוג פתיחה "מהורהרת" שמכניסה את הגיגיו של הכותב. או "חידתית", שמסקרן את מי שמתחיל לקרוא. באופן כללי המטרה למשוך את הקורא לרצות להמשיך לקרוא כמובן. 

המשך בשבוע הבא.....

וגם כאן