בסבל רב סיימתי לקרוא את "הבן הטוב" של שי גולדן.
אני מבינה שאמא שלי הביאה לי את הספר הזה בביקורה האחרון כי "זה ספר על ילד מאומץ" ואצלה בראש זה התקשר איכשהו לחיילת שלנו.
אני מופתעת מכך שהצלחתי לקרוא את הספר הזה ,שלא נהניתי ממנו בכלל - לא מהתוכן ולא מאיכות הכתיבה - עד סופו, כאילו עשיתי משהו עבור אמא שלי. או שאולי קיוויתי שמשהו ישתפר בספר לקראת הסוף. זה לא קרה.
איך שסיימתי לקרוא את הספר עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם - חיפשתי ברשת ביקורת שמישהו כתב עליו. מצאתי ביקורת של אריק גלסנר שפחות או יותר אישרה לי את מה שהרגשתי בעצמי.
היה שם משפט שהדהד לי במיוחד: העוצמה המגאפונית יוצרת חירשות רגשית אצל הקורא.
חירשות רגשית. באמת לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר.
אולי הדבר היחיד ש"הציל" את הספר הזה בעיני היתה האגדה הרומנית שגולדן סיפר בעמוד הראשון של הספר ואחרי כן חזר עליה בנוסח מותאם לחייו לקראת סוף הספר.
בסדנת הכתיבה בה אני משתתפת, מעודדת אותנו המנחה להתרחק מעצמנו, מהדמויות שלנו. היא מזהירה איתנו מ"זה היה באמת", ושדות היקר אפילו שם לב לזה, בתגובתו על התרגילים שהעליתי לבלוג בפוסט הקודם.
אחרי שקראתי את "הבן הטוב", אני מבינה על מה היא מדברת ולמה היא מתכוונת ומפני מה היא מזהירה אותנו.
ייתכן מאד שקיים שביל הזהב, קיימת דרך ביניים כלשהי, משהו בין הרחקה מוחלטת של הדמויות לבין הכתיבה האוטוביוגרפית הקשה, הלא נעימה, הדוחה אפילו של גולדן. ואם היא קיימת, מקווה שאצליח למצוא אותה בכתיבה שלי.
ועכשיו אני מקווה שאמצא ספר שיעשה לי טוב בלב וכיף בראש.
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
