יוצאת לדרך חדשה

כתיבה על דמות תוך שימוש במלים הבאות: (*או בהטייה שלהן)

טיפשה, דָּמוּם, סומא, נינוח, געש, תקרובת, הפשיל, מסתורי, לב, מְפוּלֶּשֶׁת

הטלפון שהושלך כלאחר יד על המיטה נותר דָּמוּם. היא הרגישה כמו טיפשה, לא רק משום ששוב נתנה למישהו להתקרב מספיק כדי לפגוע בה ככה, אלא בעיקר כי כעת ציפתה, משום מה שיתקשר להתנצל. הכעס והעלבון געשו בלבה ולא נתנו לה מנוח.

תמיד זה קורה לה, חשבה בצער. פעם אחר פעם היא פוגשת גבר זר ומסתורי שמסעיר את דָּמָהּ ומְסַמֵּא את עיניה. שוב ושוב חוזר הדפוס על עצמו. היא מזמינה אותו אל ביתה, אל חייה, אל נשמתה. מעלה את עצמה לקורבן.

תמיד הוא מרגיש נינוח, משתרע כבעל בית על הספה, טועם קלות מהתקרובת, שכה התרגשה בעת הכנתה לקראת בואו. לוגם כזית מהיין.

בכל פעם מחדש היא מצפה להמשך השיחה המרתקת, הפילוסופית משהו, שהחלה כשנפגשו. זה עקב האכילס שלה, השיחות החכמות. זה מה ששובה אותה בכל פעם מחדש. על זה היא נופלת. אחת החברות שלה סיכמה זאת בקצרה ובדיוק: "את פשוט אוהבת שמזיינים לך את השכל", אמרה לה פעם.

והוא? במקום לדבר הוא מתנפל. אין שם רוך או עדנה, אין שם כלל רצון לענג אותה. רק הוא והרצון שלו קיימים שם, ובאחת הוא מפשיל את שמלתה ועושה בכְּשֶׁלּוֹ במי שהביטה בו בהערצה. הערצה שמזינה את הטורף שבו. הערצה שמתחלפת מייד באימה, בתחושת השפלה עמוקה, בגועל.

הוא עוזב והיא נותרת מאחור, פגועה, מְפוּלֶּשֶׁת, מְחוּלֶּלֶת.

וגם כאן